<h1>ריבב"ן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
יציאות השבת ב' שהן ד'. הוצאות שמרשות, מרה"י לר"ה. דאמרינן בפרק הזורק [צ"ו ע"ב] ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה לא יעשו עוד מלאכה. לא תפיקו מרשותייכו דהוי רה"י, ותיתו למחנה לויה היכא דקאי משה דהוי ר"ה, ורחב י"ו אמה, והיו באים שם ששים ריבוא. דבהכי חשיבא ר"ה. ומהתם ילפינן נמי הכנסה מר"ה לרה"י, דמכדי אפוקי מרשות לרשות היא מה לי אפוקי ומה לי עיולי. ותנא כל הוצאת חפץ ממקומו אפילו מכניסו לפנים הוצאה קרי. ועקירה והנחה אינו חייב עלייהו אא"כ עקר ממקום רחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים ומניח ע"ג מקום ד' טפחים על ד' טפחים. וידו חשיבא ליה כארבעה טפחים על ארבעה טפחים. והן שתים. מן התורה לחייבו כרת בלא עדים והתראה, ונסקל בעדים והתראה. שהן ד'. יש להביא שנים אחרים אסורים מדרבנן, שזה עוקר וזה מניח, דלכתחילה אסור דילמא אתי למיעבד עקירה והנחה לחודיה. ומפורשים הם במשנה שלישית ורביעית כדפרישנא לקמן. ב' שהן ד' בפנים. לבעל הבית, שדרכו לעמוד בביתו. וכן בחוץ, לעני העומד בחוץ. דרכו בכך. פשט העני את ידו. מליאה. לפנים. ועקר מבחוץ. ונתן לתוך ידו של בעה"ב. דהויא הנחה. זהו חיוב הכנסה לעני. או שנטל מתוכה. של בעה"ב, דעבד עקירה בפנים והוציא והניח בחוץ. זהו חיוב הוצאה לעני. ובעה"ב פטור ומותר לגמרי. אלא איידי דתנא דעני חייב תנא בעה"ב פטור. ולא קיימא פטור אבל אסור [אבעל הבית], דלא עשה לא עקירה ולא הנחה. פשט בעל הבית ידו. מליאה. לחוץ. עקר מבפנים. ונתן לתוך ידו של עני. ועבד הנחה. הרי חיוב הוצאה לבעה"ב. והעני פטור, ומותר לגמרי דלא עבד לא עקירה ולא הנחה. או שנטל מתוך ידו של עני. דעבד עקירה מבחוץ והכניס והניח. הרי חיוב הכנסה לבעל הבית. והעני פטור ומותר לגמרי. פשט העני את ידו מליאה לפנים. שעקר מבחוץ. ונטל בעה"ב מתוכה. והעני לא הניח. העני פטור אבל אסור. זהו איסור הוצאה גבי עני לפטור אבל אסור. ובעה"ב פטור ומותר לגמרי משניהם. תוספת. והאי דתני שניהם פטורים, אין פיטורן שוה, העני פטור אבל אסור ובעה"ב פטור ומותר לפי שמטלטל בתוך ביתו. ע"כ תוס'. וזהו פירוש שהן ד' לעומד בחוץ. פשט בעה"ב את ידו מליאה לחוץ. שעקר מבפנים ונטל העני מתוכה ובעה"ב לא הניח. הרי איסור הוצאה מדרבנן לבעה"ב. או שהוציאה. ריקנית, והעני נתן לתוכה, והוא לא עקר והכניס בפנים והניח דעבד הנחה, אסור. הרי איסור הכנסה לבעה"ב. וזהו פירוש שהן ד' לעומד בפנים. וכן פירש בעל המאור, פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת חשיב, מה שעני או בעה"ב פושט ידו למקום חיוב ואפילו ריקנית וחבירו נותן בידו ומחזירה חשיב. אבל מה שמטלטל ברשותו, אע"פ שפושט ידו ליתן לחבירו, הואיל וברשותו הוא ואינו מוציאה לרשות אחרת, לא חשיב.
<h2>דף ג.</h2>
הטעינו חבירו. משחשכה. עקירת גופו כעקירת חפץ. ממקום ארבעה הוי. ואינו דומה לידו. דאמרינן אם נתן לתוכה והוציא פטור. דידו לא נחה, ולא חשיבא עקירה. והוציאה לחוץ מבעוד יום אסור להחזירה משתחשך. לכי תיכול כורא דמלחא. לכשתמדוד לי כור של מלח אומר לך הטעם. פירוש אחר, אפילו היית אוכל כור של מלח והיית מטעים דבריך כדי להשוותן, אי אפשר להשוותן. התם לא אתעבידא מחשבתו. כיון שהחזירה לאותה חצר. אבל לחצר אחרת אתעבידא מחשבתו ואתי למעבד לכתחילה.
<h2>דף ד.</h2>
הדביק פת בתנור. במזיד. התירו לו לרדותה. התירו לו איסור של דבריהם. קודם שתיאפה, ויתחייב משום אופה שהיא אב מלאכה. (דהא לא חזיא לאכילה) שהרי מזיד הוא. ואפילו ר"מ דמיקל במבשל בשבת [חולין ט"ו ע"א] אסר במזיד לאוכלה היום.
<h2>דף ה:</h2>
מחנות לפלטיא. חנות רה"י. פלטיא רחבה גדולה, והיא ר"ה. דרך סטיו. מקום פטור או כרמלית.
<h2>דף ו.</h2>
המוציא והמכניס פטור. דמהלך ברגליו הוי כעומד בסטיו. המושיט והזורק חייב. אע"ג דהפסק רשות ביניהם. מידי דהוי אמעביר חפץ דרך צדי ר"ה. לאו אע"ג דאי מנח ליה בצדי ר"ה פטור כי מנח ליה בר"ה חייב הכא נמי ל"ש. זוהי רה"י גמורה. דמותר לטלטל בה לכתחלה. ובגמרא מפרש זוהי למעוטי מאי. סרטיא. שביל שב"א מהלכים בו ורחב י"ו אמות. פלטיא. שוק גדול שהסוחרים יושבים בו ורחב י"ו אמה, שאין ר"ה פחות מי"ו אמה. דילפינן מעגלות דמשכן כדאיתא בהזורק [צ"ו ע"א]. מבואות המפולשים. רחבים י"ו אמה בתוכן, ומשני ראשיהם סרטיא או פלטיא. במזיד חייב כרת. בלא עדים והתראה. ונסקל. בעדים והתראה. בקעה. מלאה שדות. ואסטוונית. סטיו רחב ארבעה טפחים ואינו גבוה עשרה טפחים, והוא גבוה משלשה טפחים ולמעלה. דאי פחות משלשה טפחים כר"ה היא. וכרמלית. מפרש לקמן מה בא להוסיף. לכתחילה אין נושאין ונותנין מתוכן לר"ה ורה"י. סייג שעשו חכמים דלא ליתו לטלטולי מרה"י לר"ה. תוספת. עירבו מותרים. פירש רבינו ישעיה, האי עירבו משמע שיתופי מבואות, ומשמע נמי תיקונו בלחי או קורה שגם הוא יקרא עירוב כדתנן אין מערבין ר"ה בכך. ע"כ תוספת. האיסקופה. [הוא] מקום פטור דחשבינן לעיל בארבע רשויות. וחצירות של רבים. היכא דלא עירבו. ולהכי תנייה ליה הכא. איסקופה אינה רחבה ארבעה נקראת מקום פטור. וגבוהה משלשה טפחים ולמעלה. נוטל מבעה"ב וכן לעני. ולא יטול מבעה"ב ויתן לעני. תוס', דמזלזל באיסורי שבת לגרום הוצאה מרה"י לר"ה. ע"כ תוס'. והיינו דאמרינן [ח' ע"ב] מקום שאין בו ארבעה על ארבעה מותר לבני רה"י ולבני ר"ה לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו. דילמא אתי ליתן עני לבעה"ב ובעה"ב לעני, והוי מרה"י לר"ה והוי חיוב חטאת.
<h2>דף ז.</h2>
אטו כולהו. ים ובקעה לאו כרמלית נינהו. תוס' קרן זוית הסמוכה לר"ה. שנכנס בו בית לתוכו והניח מקרקעו סמוך לר"ה. לא ניחא תשמישתיה. דאין יכולין ליכנס בה להדיא דרך הילוכן ע"כ תוספת. אין כרמלית פחותה מרוחב ארבעה טפחים. שאם רחבה פחות מארבעה טפחים מקום פטור הוא. למעלה מעשרה לא הוי כרמלית. אלא רה"י אם הוא מקום מסויים. אבל אם היה פני הכותל למעלה מעשרה טפחים או זיז כל שהו יוצא מן הכותל, אין שם כרמלית עליו אלא אויר מקום פטור, דאמרינן בהזורק [ק' ע"א] למעלה מעשרה טפחים. מקום פטור. והינו דאמרינן מקולי ר"ה, שאין ר"ה למעלה מעשרה טפחים.
<h2>דף ז:</h2>
וקירויו משלימו לעשרה. שקירוי הגג למעלה עד הארץ הן עשרה טפחים, אבל בתוכו אינו עשרה, דעובי הקירוי ממעטו. וכיון דלא גביהה מחיצה עשרה הויא לה כרמלית. ואם חקק בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. בתוכו ברוחב ובעומק עד שהשלימו לעשרה טפחים, בתוכו נמי מותר לטלטל בכולו, אפילו באותו צד שאינו חקוק בו ונקרא נמי רה"י. חורין. שהן בכתלים כלפי רה"י קרויין חורי רה"י, חורין שהן בכתלין כלפי ר"ה לאו כר"ה דמו. נעץ קנה וכו'. קשה בעיני מה שהביאה הגאון הפוסק דהא לאו הלכתא היא דקיימא לן [ד' ע"א] דבעינן הנחה ע"ג מקום ארבעה, וקנה אינו רחב ארבעה. תוס'. ולי נראה דהא דהביאה הגאון, משום דהילכתא היא. ואע"ג דקיימא לן דבעינן הנחה ע"ג מקום ארבעה, הני מילי בר"ה, אבל ברה"י לא בעינן הנחה ע"ג מקום ארבעה. עד כאן תוספת. וכן פירשו רבינו שלמה ורבינו ישעיה.
<h2>דף ח.</h2>
א"א לקרומיות. שעולין מן השתי שגבוהים מחבריהם משל ערב ועולים למעלה מעשרה טפחים, והוי מקום פטור. וכיון דלא נחה כולה בר"ה לא הויא הנחה להתחייב. כפאה על פיה וזרקה. אההיא שאינה רחבה ארבעה טפחים קאי. שבעה ומשהו חייב. אם גובהה שבעה ומשהו חייב. וכל שכן פחות, אלא אפילו שבעה ומשהו דאיכא למימר הואיל ומחיצה למטה וקיימא לן הלכה למשה מסיני דאמרינן לבוד דכי מטיא בפחות סמוך לקרקע. ואמרת בה לבוד כולה בר"ה היא וחייב. אבל גבוהה שבעה ומחצה, וה"ה שבעה טפחים ושני משהויין, וכי מטיא שלשה טפחים סמוך לקרקע עולה משהו למעלה מעשרה טפחים לא נחה כולה בר"ה. ובשלא כפאה ליכא למימר לבוד, דלא אמרינן לבוד אלא למחיצות. ובהא מודו אביי ורבא. דעד כאן לא פליגי אלא בקרומיות. לתוכן עשויות. לתת בהם דבש, ולא לכופן כלפי מטה. הילכך לא אמרינן ביה לבוד. והיא שמעתא פירשה הפוסק, וא"צ פירוש לפירושה. תוספת, עמוד ט', ט' דוקא נקט, דחזי לכתופי, דאינו לא גבוה ולא נמוך, זורק מתחלת ארבע לסוף ארבע. ע"כ תוספת. תשעה ודאי מכתפי ליה. דניחא תשמישתיה, והוי ר"ה בין קצר בין רחב. גומא. עמוקה תשעה טפחים. ניחא. לבני ר"ה להשתמש בה ולהניח שם חפציהם, והוי ר"ה, או לא.
<h2>דף ח:</h2>
הילוך ע"י הדחק. כדאמרינן בהזורק [ק' ע"ב] רקק מים ור"ה מהלכת בו הזורק לתוכו חייב. אבל תשמיש ע"י הדחק לא שמיה תשמיש. ממשנה יתירה דתנא תרי זימני ור"ה מהלכת בו, משמע הילוך ע"י הדחק שמיה הילוך אבל תשמיש ע"י הדחק לא שמיה תשמיש. הילכך לאו צורך רבים הוא.
<h2>דף ט.</h2>
באיסקופת מבוי עסקינן. והכשירו בקורה. וקורת מבוי שיעורה טפח. ואיסקופה ועובי הפתח רחבים הם. נמצא חציו של עובי הפתח מקורה וחציו אינו מקורה. והניח הקורה כלפי פנים לצד המבוי. הילכך פתח פתוח כלפנים מחודו החיצון של קורה ולפנים. וס"ל כמ"ד מותר להשתמש תחת הקורה. וטעמיה אי משום היכירא לבר אי קורה משום מחיצה ואמרינן חודה החיצון יורד וסותם. תוספת, פתח נעול כלחוץ, והדלת שוקף בפני האסקופה הפנימית. אבל האסקופה חוץ לדלת כלחוץ ואפילו תחת הקורה. דכיון דסתם המבוי בטלה לה קורה ע"כ תוספת. ותמיהה לן היאך לא אוקמה כרב אשי דבתרא הוא.
<h2>דף ט:</h2>
פיסקא. לא ישב אדם וכו'. טעמא דכולהו שמא יבטל מתפלת המנחה. תוספת. ואפילו בחול. והא דתני ליה הכא, משום ההיא דתני גבה לא יצא החייט במחטו ע"ש סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא משתחשך. ע"כ תוספת. לבורסקי. לעיבוד עורות. אם התחילו. בהני. אין מפסיקין. כדי להתפלל. ומפסיקין לק"ש. דהוי מדאורייתא. ואין מפסיקין לתפלה. דמדרבנן. סמוך למנחה גדולה. משש שעות ומחצה ולמעלה. דילפינן לה בפרק תמיד נשחט [פסחים נ"ח ע"א], דאמרינן התם חל ע"פ בע"ש נשחט התמיד משש שעות ומחצה ולמעלה, אלמא בין הערבים נקרא. שמא ישבר הזוג. ובעוד שמתקנו יעבור זמן המנחה. שמא יתעלפה. ולא יוכל להתפלל. וסתר דינא. והוי התחלת הדין. מאימתי התחלת תספורת. דאמרינן אם התחילו אין מפסיקין. מעפורת. בגד שמשימין לפני האיש כשמסתפר. משיערה מעפרתו ממנו. סודרו. הוא ראשון להפשטת בגדיו. משיקשור בין כתפיו. בגד מאוס שלא לטנף בגדיו. הא לן והא להו. בני א"י שהיו עושים מלאכה, משיתיר חגורו. בני בבל שאינם עושים מלאכה ואינם חוששים לחגור מתניהם, משיטול ידיו כדי לאכול, תוספת. בני בבל היו חוגרים בחוזק. וכשאוכלים צריך להתיר עצמן, ובני א"י לא היו נוהגין כן, והתרת חגורה קודם נטילת ידים. ע"כ תוספת. למ"ד תפלת ערבית רשות. ר' יהושע בפרק תפלת השחר [ברכות כ"ז ע"ב].
<h2>דף י.</h2>
לא שכיח שכרות. תפלת המנחה מתפלל ביום, ואין דרך ב"א להשתכר ביום שרוצה לישא וליתן עם בני אדם. אבל בערב לא חייש לשכרות. כיון דקביע ליה זימנא עד הערב. מירתת. שמא יעבור הזמן. רמי פזמקיה. תיקן אנפליאות. הכון לקראת אלהיך. שיהא מתוקן נאה. ופחר ידיה. חובק ידיו זו על זו. כי איכא ריתחא בעלמא. והיו צריכים להתענות, היה מתפלל בשפלות כעבד לפני רבו. חיי עולם. תורה. חיי שעה. תפלה שהיא צורך שעה. זמן תפלה לחוד. ויש לו להאריך כרצונו. וקא מסרהב. היה ממהר בגירסתו כדי להתפלל. ודוקא מי שתורתו אומנותו. לא חייש לתפלה. משיתעטפו הדיינים. שלא יהא לבם פונה אלא לדין. תוספת. ומאימת שכינה. עסיקי ואתו בדינא. וכבר מעוטפים הם וכשגמר אותו הדין בא לפניהם דין אחר. ע"כ תוספת. אעיברא דדשא. בריח הדלת. והוה חליש ליבייהו. שלא היו אוכלים, שלא היה להם פנאי. מקצתן עומדין ערומים. הבית שלפני מקום הרחיצה, וההיא שעתא ליכא אדם ערום. מקום שבני אדם עומדים. ערומים, והשתא אין שם אדם ערום. אין שם שאלת שלום. דשלום שמו של הקב"ה.
<h2>דף י:</h2>
הימנותא. להזכיר אמונה. דשאיף ליה מאותו המין. מושח לו מאותו המין שנתן לו לאכול. והאם שואלת לו, ויודעת מי נתן לו, והויא שלום ואהבה ביניהם. לא ישנה את בנו. להוסיף לו מנה יתירה או להלבישו יותר טוב מאחיו. תוספת. משקל י' שקלים מילת. ל"ד נקט, אלא סביב פס ידו נתן בה מילת ולא כל (הבתולות) [הכותונת]. ע"כ תוספת.
<h2>דף יא.</h2>
בקושקי ואבוארי. מגדלים שעשויים לחוזק העיר. יפה תענית לחלום. לבטל חלום רע. כאש שדולק הנעורת של פשתן. תלתא. שנתגדל שליש. לוה אדם תעניתו. אם נדר להתענות יום סתם והתחיל להתענות או שאינו יכול מפני דבר אחר. יכול לפורעו ולהתענות יום אחר. של שבעים שנה. כנגד שנותיו, דכתיב [תהלים צ'] ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ומפרשי רבואתא, וצריך להתענות יום ראשון..., שיהא מחול לו על שהתענה בשבת. ודוקא יתענה ביום ראשון שהוא יום איד של נוצרים. קודם חצות לא ישלימו. בתענית [י"ט ע"א] גרסינן לה, אם ירדו גשמים קודם חצות לא ישלימו תעניתן. עד כדון. עד עתן. צפרא הוא. ולא חשיבא ענוי כלל, על כן לא ישלימו.
פיסקא. לא יצא החייט במחטו. מנהג התופר להוליך המחט תחוב בבגדו. ואם מוליכו בערב שבת שמא יצא בו משתחשך. ולא הלבלר בקולמוסו. מנהג הסופר להוליך הקולמוס באזנו. לא יפלה את כליו. לא יבער את כליו מפני הכנים. ביערתי הקודש מן הבית [דברים כ"ו] תירגם פליתי.
<h2>דף יב.</h2>
ק"ו מציץ מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת. קדש לה'. אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפלין שיש בהן הזכרות הרבה לא כל שכן. שחייב למשמש בהן. לא יצא בהן. משתחשך, שמא יוליכם בידו. למשמש בבגדו. שמא הניח שום דבר בחיקו. בני חקלייאתא. בני הכפרים. דזקנות. שהם רחבים כמלבוש בני אדם. אבל דילדות שאינן רחבות ידיע. מפני הכבוד. שגנאי הוא לבער הכנים בר"ה. אפיקטויזין. שותה סם ומקיא ברשות הרבים. וגנאי הוא. אפיק, טפי, מזון. מוציא מזון, שאכל הרבה. מולל. באצבעותיו להתיש כחו. ובלבד שלא ימלול. שמא יהרוג, וס"ל כב"ש. מאכולת. כינה. ב"ש ילפי מאילים מאדמים, מה אילים יש בהם נטילת נשמה אף כל שיש בו נטילת נשמה אסור. וב"ה סברי מה אילים דפרים ורבים אף כל דפרה ורבה, לאפוקי כינה דאינה פרה ורבה אלא מבשר אדם שורצת [ק"ז ע"ב]. אין מנחמין האבלים. לפי שמצטער עמהן. אין מבקרין את החולים. שאם רואהו בצער מצטער עמו. וב"ה מתירין. דבמצוה עסיק.
<h2>דף יב:</h2>
ושבתו לשלום. שבתכם תהיה לשלום. אין מלאכי השרת נזקקין עמו. לסייעו ולהיות מליץ בעבורו לפני הקב"ה. סועד. לשון סעודה, זנו ומפרנסו, מפני שאינו יכול לאכול בחליו. השכינה למעלה מראשותיו, ואינו רשאי לישב בגאוה לפניו. פיסקא. ואפילו גבוה. הנר וכו'. מרדעת הוא מלמד הבקר. דגבוה הרבה. דליכא למיחש להטייה. אפילו הכי לא יקרא שמא יטה. דכיון דגזור לא פלוג רבנן למילתייהו. בענין אחד. אם רוצה להטות הנר, חבירו רואהו ומזכירו. בשני ענינים. אינו מרגיש כשמטה זה את הנר. שהוא עסוק במקום אחר. ובמדורה. יכול להטות בעצים ואין חבירו מרגיש. בשמש קבוע. אסור. שמא יטה מפני אימת רבו. בדנפטא. מותר, לפי שמסריח. ואינו נוגע בנר. הלכה דמותר ואין מורין כן. תוספת. נ"ל לפי גאון הפוסק, בשמש קבוע מותר ובשמש שאינו קבוע אסור. ולפי פירוש שפירש הרב [—הריבב"ן] בפנים בשמש קבוע לפי גרסת רש"י.
פיסקא. באמת אמרו. כ"מ שנאמר באמת הלכה למשה מסיני. תוספת. החזן רואה. חזן הכנסת המקרא שבעה הקורין בתורה, ופעמים שאינו ידוע היכן קורין מחר, ורואה היכן תינוקות של בית רבן קורין בשבת זו, והן קורין בבית הכנסת לאור הנר. פ"א החזן, מלמד תינוקות. ורואה היכן יתחילו למחר והיכן יסיימו פרשיותיהם. אלו [הן] מהלכות שאמרו וכו'. בגמרא מפרש דאדלעיל קאי לא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר, שאלו הם משמונה עשר דבר. והאחרים מפרש בגמרא. ע"כ תוספת. כיוצא בו. כי היכי דאמרי בכל הני לא יעשה משום הרחקת עבירה, ה"נ לא יאכל הזב עם הזבה ואע"פ ששניהם טמאים. משום הרגל עבירה. שמא יבא עליה.
<h2>דף יג.</h2>
היא בבגדה והוא בבגדו. עד עתה ישינים בקירוב בשר. כדאמרינן בכתובות [מ"ח ע"א] האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה. השתא דאיכא היכירא שישינים בבגדיהם, יש לחוש שמא יבא עליה או לא. מה אשת רעהו היא בבגדה והוא בבגדו אסור. משום יחוד, כדאמרינן בקידושין [פ' ע"א] כי יסיתך אחיך בן אמך, בן אם מסית בן אב אינו מסית, אלא בן מתיחד עם אמו ואינו מתיחד עם עריות שבתורה.
<h2>דף יג:</h2>
ליבוניך. בשעה שלובשת בגדים לבנים לאחר שפסקה לראות, שמא תראה עוד, ויראה הדם בבגד לבן. ברוך המקום שהרגו. שעדיין היא בנדתה, שנאמר בנדת טומאתה, תהיה בנדתה עד שתבוא במים. דמרבינן תהיה בנדתה בתורת כהנים [פ' מצורע]. ולא חשש שמא יבוא עליה. ואפילו היא בבגדה והוא בבגדו אסור. וי"מ שמנהגם היה לטבול בשעה שהיא ראויה מדאורייתא, לקיים טבילה בזמנה מצוה. ועוד היתה טובלת לאחר ספירת שבעה נקיים כחומרת רבותינו. ולאחר שטבלה כדאורייתא היה ישן עמה. ועל [פי] זה הפירוש יש לקיים מה שכתוב במקצת ספרים "ומתרגמינן בריחוק סואבתא" מה שהרחיקו וגזרו רבותינו. מטה חדא הוא. רחבה. הוא מצד אחד והיא מצד אחר. סינר. לנשים כעין מכנסים לאנשים.
<h2>דף יז:</h2>
פיסקא. דיו. יש שעושין דיו יבש ושורין אותו (ביין) [במים]. סממנין. לצבוע. אונין של פשתן. כמו גיזין. כדי שיבהילו. כדי שיתחממו מחום התנור. ויש מפרשים אונין, חוטין טוויין. שיקלוט את העין. של צביעה. ולא טוענין עמו. על החמור. ואין מגביהין עמו. משאוי מבעוד יום להוליך בכתפו. אלא כדי שיגיע למקום קרוב. שיוליכנו שם מבעוד יום.
<h2>דף יח.</h2>
נותנין כלי לבן. שלהן. שלשה ימים קודם לשבת. שקשים לכבסם מן הצבעונים, ומחמירים כבית שמאי. שטוענין בקורה בית הבד. הזיתים שטחנו ואת הענבים שדרכן בעיגולי הגת מבעוד יום, והמשקה זב מאיליו כל השבת. תוספת. ובגמרא מפרש רבא דלא פליגי בית שמאי באלו, משום דאי נמי עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת. דכי אמרינן סחיטת זיתים אב מלאכה בפרק חבית [קמ"ג ע"ב], הני מילי בזיתים וענבים שלא ריסקן מבעוד יום. אבל הני שטחנן מבעוד יום, והענבים דרך כמו כן, בלאו קורה נמי נפיק משקה ממילא, אלא דלא נפיק שפיר כדהשתא. גם מפרש בגמרא מאי טעמא שרו בית שמאי מוגמר וגפרית מאחר דאית להו שביתת כלים, כגון דמנחי אארעא ולא בכלי. עד כאן תוספת. ירושלמי [פ"א ה"ה]. מה טעמן דבית שמאי [דכתיב] ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, שתהא כל מלאכתך עשויה. וטעמא דבית הלל דכתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי נמי תעשה. וי"ו מוסיף על ענין ראשון. ובית הלל מקיימים טעמא דבית שמאי, ועשית כל מלאכתך, בעושה בידיו. ובית שמאי מקיימים טעמא דבית הלל ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי בהדה דתני פותקין מים בערב שבת והיא הולכת ושותה בשבת. פירוש פותקין, פותחין.
<h2>דף יח:</h2>
עססיות. מין קטנית. ותורמוסין צריכין תיקון גדול, דאפילו לצורך מחר אינם מתבשלים אלא על ידי חיתוי. למוצאי שבת אסורים בכדי שיעשו. הואיל ואמרו חכמים שמא יחתה, אע"פ שלא נגע בהן. חבית של מים. יש לגזור שמא יחתה לצורך הלילה. ביורה עקורה. מן האש. וטוחה. מכוסה בטיט. למיגס. לנער את הכלי. קדרא חייתא. לצורך מחר ודאי בשיל, אבל לצורך הלילה לא בשיל ולא אתי לחתויי. בשיל ולא בשיל. שמא יחתה לצורך הלילה. גרמא חייא. עצם עם בשר חי, ולא אתי לחתויי, דלמחר ודאי בשיל. ושריק. שמכוסה פי התנור, וטוח בטיט. ונ"ל דדוקא בתנורים שלהם שהם כלים. אבל בתנורים שלנו אסור לסתור בשבת דנראה כסותר בנין. וגם ביום כשהכירה לטוח, כמו כן דוקא בתנורי כלים. דברחא. עז. דלא קשי ליה זיקא, ואתי לגלויי פי התנור ולחתויי. גדיא ולא שריק. איכא חדא לאיסורא וחדא להיתירא. כי פליגי בברחא ולא שריק. רב אשי שרי מאחר שהתנור מכוסה, אע"פ שאינו טוח בטיט לא אתי לחתויי. קרא חייא. דלעת חי.
פיסקא. לא ימכור חמצו וכו' כדי שיגיע למקום קרוב. שיהא הגוי קרוב לביתו. שיגיע שם קודם שתחשך. לבית הסמוך לחומה. של עיר אחרת. תוספת. שהגוי דר בה, שהרי יכול להניחו שם. מפתח ביתו. של ישראל. הן הן דברי וכו'. לא בא ר"ע לחלוק על ב"ה אלא על תנא בר מחלוקתו שאמר אליבא דב"ה לבית הסמוך לחומה, ובא ר"ע ואמר לא אמרו ב"ה כך. עד כאן תוספת. אלא אם כן יודע שיכלה קודם הפסח. והוא שמכר לו תוך שלשים יום. דלא דרשי [שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של נכרי. ודוקא שלשים יום קודם הפסח] דדרשינן בהלכות הפסח. . [אבל קודם שלשים] מותר אפילו (אתי) [אינו] כלה קודם לפסח.
<h2>דף יט.</h2>
אין נזקקין לו. וא"צ להתנות עמו שיאכלנו בחצר. שאינו מצווה על שביתתו. שיגיע לביתו. למי שנשתלחו לו. אא"כ קצץ. לו דמים. דכיון דקצץ לו דמים בדידיה קא טרח. והלא קצץ. לו דמים. ואמאי אסרי בית הלל. דאילו בית שמאי אסרי אפילו קצץ. דלא עדיף משואל וממוכר דאסרי לעיל. וכל מאי דעביד גוי אדעתיה דנפשיה עביד. אם לא קיצץ. לו דמים, דעביד אדעתיה דישראל. הסמוך לעיר. שנשתלח שם. והאמרת רישא אין משלחין. והיכי מצית אמרת דסיפא מיירי בלא קיצץ. דמשמע היכא דלא קצץ אין משלחין כלל, דחיישינן שמא ילך בשבת, כיון שבעד ישראל עושה. דקביע דואר במתא. משלחין כדי שיגיע לחומה. לא קביע. דואר, מושל העיר. אין משלחין. שמא ילך אחריו בשבת בעיר אחרת. וכל זה בשלא קצץ דמים, דקעביד אדעתיה דישראל. אבל היכא דקצץ, דעביד אדעתא דנפשיה, הכל מותר. ובלבד שיתן לו מבעוד יום. ירושלמי [פ"א ה"ח]. תני אומנים גוים שהיו עושים עם ישראל בתוך ביתו אסור, בבתיהם מותר. אר"ש בן אלעזר בד"א, דבבתיהם מותר, בקיבולת. אבל בשכיר אפילו בתוך בתיהם נמי אסור. בד"א, דבבתיהם מותר בקיבולת, בתלוש מן הקרקע. אבל במחובר בקרקע אסור. בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר. מהו בין כך ובין כך, בין בתלוש בין במחובר, בין בשכירות בין בקיבולת. א"ר שמעון בן ביסנא בשם ר' אחא הלכה כרבי שמעון בן אלעזר בשבת ובאבל ובע"ז. גרסינן במשקין [מו"ק י"ב ע"א], אמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר. ודוקא בשבתות ובימים טובים, דלא שכיחי אינשי דאזלי התם, אבל בחולו של מועד אסור.
ופוסק עמהם ע"מ לשבות. מתנה עם הספנים שיהיו שובתים אע"פ שאינם שובתים, שאינם מקיימים לו התנאי, מותר. מצור לצידון. סמוכות זו לזו. ובצידון היה השוק. גזירת תחומין. שמא תלך הספינה יותר מאלפים אמה, הואיל וספינה גוששת ביבשה. ועוד לדבר מצוה אמאי שרי. דאמרינן לעיל לדבר מצוה מפליגין, והא העמידו דבריהם ותקנתם במקום עשה גרידא. לדבר מצוה נמי הואיל ומצות עשה הוא יהא אסור להפליג. אונן טובל. והוא שלא נטמא למת. ואוכל את פסחו. דס"ל ליל מיתה בקדשים מדרבנן, וגבי פסח דאיסור כרת לא גזרו. במקום עשה. דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם. וי"מ האי מתניתא דאין מפליגין ב"ש היא. ויש ראיה מהא דתני בירושלמי אין צרין ואין מפליגין ואין משלחין אגרות ברביעי לב"ש, וב"ה מתירין ברביעי, אבל בחמישי אוסרין. ולא ידענא טעמא דב"ה אמאי אסרי בחמישי. אמאי דנקיט סמיך. אכילתו מוליך עמו, כיון שאינו הולך לביתו. אלא אפילו לביתו. לא ילך יותר משלש פרסאות, דאין בני ביתו מכינים בעבורו. אין צרין. לשון (נבות) [ובנית] מצור [דברים כ']. הסמוכה לספר. בין א"י לארץ העמים. אפילו לא באו ליטול אלא תבן וקש מותר להלחם עמהם, שמא יכבשו מא"י.
פיסקא. השום והבוסר. ענבים שאינם מבושלים, ומטבלים בשר במים שלהם. והמלילות. שיבולים לחים. שריסקן. כיתתן. וטוענים עליהם אבנים והמשקה זב מהם. יגמור. משתחשך, ויזובו מימיהן. דממילא הוא.
<h2>דף יט:</h2>
תוספת. לא יגמור. אסור להניח אבנים עליהם מבעוד יום כדי לגמור משתחשך. ע"כ תוספת. בצריך דיכה. שאינם כתושים אלא מעט. שחיקה. כתושים יותר ואין טעינתן גורמת אלא סחיטה. שמן של בדדין. שנשאר בנקבי בית הבד, דלא חשיב ליה. ומחצלות. שעשויים לכסות הזיתים בעודם בבית הבד. רב אסר. לטילטולינהו בשבת משום מוקצה. ואיידי דאיירי בבית הבד נקט לה. עז לחלבה. כולהו לאו לשחיטה קיימי. רידיא. לחרישה. דעיסקא. העומדים לימכר, ומוקצין הן. בחרתא דארגז. כפר של מכשף אחד.
פיסקא. אין צולין בשר וכו'. ודוקא בגחלים אבל בקערה כמו שנוהגין עכשיו לצורך מחר מותר. דאמרינן לעיל האי קדרה חייתא שרי. חררה. פת. כדי שיקרמו פניה. זהו תחילת בישולו. התחתון שלה. פנים המדובקים בתנור.
<h2>דף כ.</h2>
בן דרוסאי. ליסטים אחד שהיה אוכל בשר בלא בישול שפיר אלא מבשל בישולו שליש. אין בו משום בישולי גוים. אם בישלו ישראל כמאכל בן דרוסאי והניחו בסל, ובא גוי והניחו בגחלים וגמר בישולו, מותר. תוספת. משלשלין פסח לתנור. התנורים שלהם פיהם למעלה. להכי תני לשון שילשול. תוס'. אע"ג דבעלמא אין צולין, הכא שרי, כדמפרש בני חבורה זריזים הם. עד כאן תוספת. ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד. לפי שהכהנים הולכים יחפים עושים להם מדורה מבעוד יום כדי שיתחממו בה בשבת, אם נאחז בהן אור מבעוד יום מותר. ובגבולים. אם היה רוצה [להצית אש] בביתו מבעוד יום כדי להתחמם בשבת, צריך לאחוז בהן ברובן. ברוב כל אחד. רוב כל עץ. עולה מאליה. ולא תהא צריכה דבר אחר לחזק השלהבת. הבא עצים דקים להניח תחתיהם. להבעיר את אלו. עץ יחידי. שאין עמו עץ אחר. צריך רוב עוביו ורוב הקיפו. שאין האש מתקיים בו. רוב עוביו. שיכנס תוך עוביו האור עד רובו. ורוב הקיפו. מבחוץ. קנים. והם מפוזרים. צריך שיאחז בהן רוב. גרעינים. של תמרים. בחותלות. כלים. אדרבא איפכא מיסתברא. בקנים אי אגדן, השלהבת אינה יכולה להכנס בהן. וגרעינים כיון שהם בחותלות אין צריכין רוב, שאינם מתפזרים. של גפת. פסולת שומשמין או פסולת זיתים. של רבב. שומן. קירא. שעוה. של גבבא. קשין שנשארו בקרקע בשעת קצירה.
<h2>דף כ:</h2>
במה מדליקין וכו'. פסולי פתילות ופסולי שמנים בא לפרש. לכש. שם ארז. בעמרניתא. כעין שיער יש בין קליפה לעץ. גושקרא. פסולת משי. אידן. אחוונא, ערבה. שברא. פירול"א. וי"א ציקוט"א. אוכמתא דארבא. עשבים הגדלים על שפת הספינה. הוסיפו עליהם. לאיסור. עד כאן. עד "ולא בגפת". גזרינן פסולי פתילות. תוספת. שעוה איצטריכא ליה. לפי שרגילין לעשות ממנה פתילות ארוכות. מהו דתימא לפתילה נמי קאסר. ע"כ תוספת. קמ"ל. דלא גזרינן, ומותר לעשות פתילות משעוה ומזפת.
<h2>דף כא.</h2>
וקיק שמו. נותנין אותו בנר ודולק. ירושלמי [פ"ב ה"א]. קיק, זה קאת. מישחא דקאזא. שמן שעושין מן הגרעינים שנמצאים בצמר גפן. מסכסכת. דולקת וקופצת ואינה נדבקת בהן. תוספת. שמן כל שהו. הניתן לתוכו ממשיכו אחר הפתילה. ע"כ תוספת. אין מדליקין. ע"י תערובת. לפי שאין מדליקין. בעינייהו, וגזרינן דילמא אתי לאדלוקי בעינייהו. תוספת. בד"א להדליק, כגון שאין לו שיעור מפתילה כשרה שיוכל להדליק את הנר ורוצה לערב בה מפסולי פתילות. אבל להקפות. כגון שיש בו שיעור כדי להדליק ורוצה להעבותה כדי שיהא אורה גדול. אי נמי כדי שתעמוד זקופה שלא תיכפף, כמו שעושים לעששיות של זכוכית שכורכים צמר גפן על קיסם אחד כדי שתעמוד זקופה ולא תפול, מותר. ע"כ תוספת. נותן לתוכו שמן כל שהוא ומדליק. דאפילו בלא שמן הוה שרי אי לאו דגזרי מהותך אטו אינו מהותך. לא מזדקיק לה להדליקה. אפילו בחול. במסכת סופרים [פ"כ ה"ג] נר חנוכה צריך שתהא חדשה. וזהו שייסד הפייט בפיוט אעריך כל שמונה, צרורה להדליק בנר ישן.
<h2>דף כא:</h2>
והמהדרין. מחזרין אחר המצות. נר לכל אחד. פתילה אחת, בין בלילה הראשון בין בשאר לילות. והמהדרין מן המהדרין. מדקדקין במצות הרבה. ימים הנכנסים. בליל ראשון מדליק שמונה וכל שאר הלילות ממעט אחד. פרי החג. שהן מתמעטין. על פתח ביתו מבחוץ. משום פירסומי ניסא. תוספת. (בחלון הסמוכה לרשות הרבים). פירש רבינו שלמה, לאו ברשות הרבים, אלא בחצירות שבבתיהם הפתוחים לרשות הרבים. ורבינו ישעיה פירש לרשות הרבים דוקא. ע"כ תוספת. ובשעת הסכנה. שגזרו שלא לקיים המצות. מניחה על שולחנו. והגוים אינם מרגישים, שיאמרו לאורה הוא צריך. לא צריך לנר. די לו באור המנורה. דלא למיספד. וכל שכן דלא להתענאה. פך אחד. מונח בחותמו, קשור פיו. ואף חלון שהיה מונח בו מכוסה והכירו שלא נגעו בו היוונים ולא נטמא בהיסט, לפי שהגוים הם כזבים והם מטמאין כלי חרס בהיסט. אי נמי שהיה הפך קטן ואמרינן בבבא קמא [כ"ה ע"ב] פכים קטנים טהורים בזב, שפיהן צר, והואיל ולא [בא] לכלל מגע לא בא לכלל היסט. דלהכי אפקיה רחמנא בלשון מגע, דכתיב וכל אשר יגע בו הזב, מגעו שהוא ככולו, ואיזה [הוא] זה היסטו. אלא להדליק יום אחד. שלשה לוגין וחצי. חצי לוג לכל נר. כן שיעורו אפילו לתקופת טבת.
<h2>דף כב.</h2>
פסולה כסוכה וכמבוי. שאם הסיכוך והקורה למעלה מעשרים אמה פסולה. דלא שלטא בהו עינא. הכא נמי ליכא פירסום נס, דלא שלטא בה עינא. בטפח הסמוך לפתח. אבל להרחיקה יותר מטפח לא, דלא מוכחא מילתא שהיא שלו, דאין היכר בדבר שבעל הבית הניחה שם לפירסום הנס.
מדליקין מנר. חנוכה לנר חנוכה. ואין בזה משום ביזוי מצוה, דמנר לנר מדליקין דשתיהם למצוה. מתירין הציצית מבגד לבגד. מטלית זו לתקנו בטלית זו, ואין בזה ביזוי דמבטל הציצית מטלית הראשון.
<h2>דף כב:</h2>
והוציאה לחוץ. למקום קביעותה בטפח הסמוך לפתח. לא עשה כלום. דהדלקה במקומה בעינן. ומ"ד הנחה עושה מצוה. אם הדליקה במקום אחר והניחה במקומה יצא.
<h2>דף כג.</h2>
שאף הן היו באותו הנס. שגזר ההגמון לבעול הכלה בכניסתה לחופה. פירוש אחר, עיקר הנס בא על ידי חנה ויהודית, כדמפרש בספר יוסיפון. אבל אי פתח בבא לנפשיה, אפילו הוא נשוי, שמדלקת [אשתו] בביתו חייב. משום חשדא. של עוברים ושבים שיאמרו דשם ביתו, וסבורים שאין לו דירה במקום אחר. צריך לברך. אע"פ שהוא מדרבנן סמכינן אלאו דלא תסור ויכול לומר אקב"ו. הרואה. נר חנוכה כגון שלא הדליקה בביתו עדיין. נראה לי מי שבירך שעשה נסים בשעת ראיה אינו מברך בשעה שמדליקה. ואם דעתו להדליקה הוא בביתו ורוצה לברך שעשה נסים לא יברך בשעה שרואה נר אחרת. משתי רוחות. צריך משום חשדא דבני מתא. דזימנין דעיילי בהאי פיתחא ולא עיילי בהאי ואמרי מדהאי פיתחא לא הויא נר בהאי פיתחא נמי לא הויא.
<h2>דף כג:</h2>
כפה עליה כלי. ונראין הפתילין חלוקין. נר חנוכה ונר ביתו. ואין לו מעות לקנות שמן אלא לאחד מן הנרות. הויין ליה בנים ת"ח. שנאמר [משלי ו'] כי נר מצוה ותורה אור, מי שקיים נר מצוה יזכה לתורה שהיא אור. זוכה לטלית נאה. שיזכה בה לקיים מצות ציצית, מדה כנגד מדה, במה שזהיר יזכה בו. בשרגא. בין בנר חנוכה בין בנר שבת. דבי נשא. אביו של רב שיזבי. תוספת. מאחרה ומדלקה. נר של שבת סמוך לחשיכה. עמוד ענן של יום משלים. אורו לעמוד האש, שהיה עמוד האש בא קודם שישקע עמוד הענן. אלמא אורח ארעא בהכי. לאקדומי. בעוד יום גדול. תנינא. אני שונה. שלא יקדים. דלא מינכרא שהיא של שבת. ע"כ תוספת. שלא יקדים ולא יאחר. אלא סמוך לשקיעת החמה. ואי לאו בר הכי. שיוכל לעסוק בתורה. פיסקא. הואיל ולשריפה עומד. דכתיב ואני הנה נתתי לך. שלך תהא להסקה תחת תבשילך. בי"ט שחל להיות בע"ש לפי שאין שורפין קדשים בי"ט. אבל אם הדליקה בחול אע"פ שהיה דולק והולך כל השבת אין בו איסור, מפני שבא מאיליו. מדליקין בהן בי"ט, דטעמא דאסור, שמא יטה. אבל בי"ט מותר להטות הנר.
<h2>דף כד.</h2>
של חנוכה. על הנסים. אינו מזכיר. אינו חובה. בהודאה. בברכת נודה לך כשמגיע לומר ועל כולם ה' אלהינו אנו מודים לך. של ר"ח. יעלה ויבוא. כיון דלית ביה מוסף. בחנוכה. שני וחמישי מאי עבידתייהו. מה רבותייהו בתפלה משאר ימים. יום הוא שנתחייב בארבע תפלות. ובכולהו צריך להזכיר. שאין הפטרה בר"ח. [כמו] בשבת ויום טוב.
<h2>דף כד:</h2>
ש"ץ היורד לפני התיבה ערבית. לומר ויכולו כשחותם רצה במנוחתינו אינו חותם מקדש השבת וישראל והזמנים. מדקאמר ש"ץ, שמע מינה אין היחיד אומר מעין (שבת) [שבע]. משום סכנה. שכנסיות שלהן בשדות, והיחיד פעמים מאחר לבוא לבית הכנסת, וסכנה לעמוד [שם] יחיד, על כן הצבור מאריכין בקבלתן. בלילי שבת שכיחי שדין, כדאמרינן בפסחים [קי"ב ע"ב]. ובשאר לילי החול היו עוסקין במלאכתן, וכשהיו גומרים היו מתפללים ערבית בביתם ולא היו באים לבית הכנסת. אבל לילי שבת היו באים. ושני ימים טובים הראשונים של פסח. אבל שאר ימי הפסח אינו גומר בהן את ההלל כשמונת ימי החג, לפי ששבעת ימי הפסח אינם חלוקים בקרבנותיהם, אבל שמונת ימי החג חלוקים בקרבנותיהם, שהפרים מתמעטים בכל יום. מנהג אבותיהם בידיהם. ולפיכך לא הפסיקן. ועניני הלל מפורשים במסכת סוכה [ל"ח ע"א]. לא יתחיל. לקרות הלל בראש חודש. גומר. כפי המנהג לדלג, אבל אינו מברך לא לפניה ולא לאחריה.
פיסקא. בשמן שריפה. שמן תרומה שנטמא, אע"ג דבחול מותר לשורפו. דכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביום טוב, והאי נמי בחול היה לו לשורפו. תוספת. בעיטרן. פסולת זפת. שמן שומשמין. מסקנא דמילתא דחכמים היא. צנונות. צנון. שמן דגים. מקרבי דגים. נפט. מין שמן רע, ובלעז פיטרולייו. ע"כ תוס'. פקועות. מין קפריסין. פ"א דלעת יוונית. תוס'. פירש בעל הערוך [ערך פקיעות] פקועות, כמין אבטיחים קטנים מרים שעושים מהן שמן. ע"כ תוס'. עיטרן. פסולת זפת.
<h2>דף כה:</h2>
חובה. שיהא שמח ונהנה באור הנר. מצוה. לקשט עצמו, כדעביד רבי יהודה בר' אלעאי. מחבין ממנו כנפי כסותן. שטליתותיהן אינן מצויצין בציצית. סדין. מפשתן. בציצית. כלאים. דשני חוטי צמר צבועים [תכלת] ושני חוטי לבן פשתן, זוהי מצות ציצית דאורייתא, והן כלאים. ב"ש. לא דרשי סמוכין, דכתיב לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך, משמע מהן עשה ציצית, מצמר ופשתים. וב"ה מחייבין. [ד]דרשי סמוכים. משום כסות לילה. שאינו חייב בציצית ומתעטף בו שלא בזמן מצוה, ועובר משום לא תלבש שעטנז, לפיכך לא הטילו ציצית בסדינים שלהם. שמא יסתפק ממנו. ואמר מר הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה. שהוא עף. ומבעיר הבית ויבוא לידי סכנה. ואני הנה נתתי לך. שלך תהא להסיקה תחת תבשילך. משעת הרמה ואילך. ולא בעודו טבל, דכתיב משמרת תרומותי.
פי"א, ובפסיקתא פכ"ג] ויברך אלהים את יום השביעי. רבי אלעזר אומר ברכו בנר. ובי היה מעשה פעם אחת הדלקתי הנר בליל שבת ובאתי במוצאי שבת ומצאתיו דולק ולא חסר כלום. בלקח טוב, (שמות ט"ז) ולחם בבוקר לשבוע. מכאן שאין שביעה אלא במראית העין. וכן אמר קהלת (ו') טוב מראה עינים מהלך נפש. וכן אמרו חכמים לא יאכל אדם תבשילו אלא לאור הנר. הסומין אוכלין ואינן שבעים, והאוכלים בלא נר בחשך ידמו לפי שאין אוכלין לשובע נפשם. ועוד שמא יפול זבוב במאכל או דבר איסור ואינו רואהו. לפיכך אמרו חכמים ז"ל הדלקת נר בשבת חובה כדי שיתענג בשבת במאכל ומשתה. מצאתי בשם רבינו אליעזר בר יואל הלוי ז"ל שאין להדליק פחות משתי נרות בשבת. אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. וגם אין לו לאדם לאכול בחצר ביתו בלילי שבת אלא במקום שהדליק את הנר. על שם (איוב ה') וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא
אמר רב חנן בר אבא אמר רב הדלקת הנר בשבת חובה. וצריך להדליקם מבעוד יום עד שלא תחשך דתנן [שבת ל"ד ע"א] ספק חשיכה ספק אינו חשיכה אין מדליקין את הנרות. והמדליק נר שבת מברך בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של שבת. בראשית רבה.
<h2>דף כז:</h2>
פיסקא. כל היוצא מן העץ. כגון קנבוס. אלא פשתן. מבגד פשתן יעשה פתילה. אבל מבגד קנבוס לא, שאין שמן נמשך אחריה. אינו מטמא טומאת אהלים. שאם היה המת באהל העשוי מבגד קנבוס אינו טמא האהל עצמו אלא כלים שתחתיו. אבל העשוי מבגד פשתן הוא עצמו טמא, דכתיב והזה על האהל. תוס'. ובגמרא יליף דפשתן משתעי קרא, ממשכן שהיה פשתן, דכתיב עשר יריעות שש משזר. ואתיא אהל אהל ממשכן. כתיב הכא והזה על האהל וכתיב התם ויפרוש את האהל, מה התם דפשתן אף הכא נמי דפשתן. ע"כ תוס'.
<h2>דף כח:</h2>
שקיפלה ולא היבהבה טמאה, דכלי היא ומקבל טומאה אם יש שלש על שלש דקיפול אינו מועיל לבטלו מתורת בגד. ואין מדליקין בה. בשבת. לקמן מפרש טעמא. אע"פ שטהר מן המדרס. דאמר מר שלשה על שלשה טפחים למדרס. הזב טמא. בשאר טומאות עד שלש אצבעות על שלש אצבעות. לפקוק את המרחץ. שלא יצא חומו. ולנער את הקדרה. כשאוחז בקדירה שלא יכוה. האי שמעתא פירשה הגאון, וא"צ פירוש לפירושו.
<h2>דף כט:</h2>
פיסקא. בשביל שתהא מנטפת. בעוד שהנר דולק השפופרת מנטפת עליה ודילמא אתי לאיספוקי מיניה וגורם לה שתכבה. ואפילו היא של חרס. השפופרת, ואיכא למימר מתוך מיאוסתותה לא יסתפק ממנה, אפילו הכי יש לחוש. רבי יהודה מתיר. משום חומרא דשבת בדיל מיניה ולא אתי לאיסתפוקי מינה. לא ימלא אדם את הקערה שמן וכו'. לר' יהודה איצטריך. דאי לרבנן פשיטא, השתא שפופרת שהיא למעלה מן הנר גזרי דילמא אתי לאיסתפוקי מיניה, כ"ש בקערה דמפסקה מן הנר. בשביל שתהא שואבת. עושה פתילה ארוכה ומניחה בפי הנר, וצד אחר מניח בקערה. והיא שואבת מן הקערה לנר. והא אנן יוצר תנן. דמחוברת ע"י אומן. כעין יוצר. הואיל ונראה ככלי אחד שרי.
פיסקא. מפני ליסטים מפני גוים. שגזרו שלא להדליק אלא בבית ע"ז. מפני ליסטים. שמא ירגישו בו ויהרגוהו. מפני רוח רעה. ששולטת בו בעוד שהנר דולק, וכשאין הנר דולק נוח לו. כחס על הנר וכו' חייב. דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב עליה. ורבי יוסי פוטר בכולן. דס"ל משאצ"ל פטור עליה. ובפתילה מחייב מפני שהוא עושה פחם בכיבוי זה. והכא בפתילה שצריך להבהבה [עסקינן] דכיבוי [שלה מלאכה] שצריכה לגופה היא, דמתקן הפתילה להדליקה שפיר. תוס' ועושה אותה כלי. וזה דומה לכיבוי דפחמים שהוא צריך לגופן של פחמים, וגם זה צריך למקום הפתילה הכבויה. ומקום הכיבוי צריך לו, שמשם רוצה להדליקה. אבל המתכוין לחוס על הפתילה אין מקום הכיבוי צריך לו, אלא שאר הפתילה. על כן לא תיקרי מלאכה הצריכה לגופה. ע"כ תוס'.
<h2>דף לא:</h2>
פיסקא. בחדרי בטנא. מדם נדות הבא מן המקור. תלקה בלידת הוולד שהוא בחדרי בטנה. רביעית דם נתתי בכם. שנפשו של אדם מתקיימת בעוד שרביעית דם בו. ראשית קראתי אתכם. דכתיב קודש ישראל לה' ראשית תבואתו. עסקי ראשית. חלה, שנאמר [בה] ראשית עריסותיכם חלה תרימו. נפל תורא חדדו סכיני. כלומר בשעת הסכנה מזכירין מעשיה. תוספת. בילמדנו בפרשת נח [מדרש תנחומא] נותן טעם למה נצטוו הנשים בשלש מצות הללו, לפי שחוה שפכה דמו של אדם לפיכך ניתן לה דם נדה לכפר על אותו עון ועל אותו דם. ולפי שהיה אדם חלתו של עולם, לפכך ניתנה לה מצות חלה. ולפי שהיה אדם נרו של עולם וכיבתו לפיכך ניתנה לה מצות נר של שבת. ע"כ תוס'. לסרדיוט. שומר בית האסורים. בקולר. כעין חבל. לגרדון. מקום גמר דין שדנין בני אדם להריגה. פרקליטין. מליצין.
<h2>דף לב:</h2>
אם אין [לך] לשלם. נדרך. משכבך. אשתך. לפני המלאך. השליח שבא לבקש ממך הצדקה. כי שגגה היא. כשפסקתי הצדקה טעיתי, ואיני רוצה ליתן. מוסר לא לקחו. על שלא למדו תורה, שנקראת מוסר, דכתיב שמע בני מוסר אביך. משום ביטול מזוזה. דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך וסמיך ליה למען ירבו ימיכם וימי בניכם. ביטול ציצית. [דכתיב] בכנפיך, ציצית שהיא בכנף. נפשות אביונים. בניו הקטנים. מריבה רבה. מדה כנגד מדה. ואשתו מפלת. שמואס בה. דברים שצויתי אתכם בימות החמה. תרומה ומעשר.
<h2>דף לג.</h2>
עינוי הדין. שיודע הדין היכן נוטה ואינו דנו. עיוות הדין. מזכה את החייב ומחייב את הזכאי במזיד. קילקול הדין. שאינו מעיין בדין וממהר לדונו ומתקלקל הדין מאליו, שאינו דן כראוי. והבאתי עליכם חרב. וכתיב בתריה יען ובמשפטי מאסו, זהו עינוי ועיוות וקילקול הדין. שבועת שקר. שנשבע ומחליף דיבורו, שבועה שאכל ולא אכל. שבועת שוא. נשבע לשנות את הידוע לאדם [כגון] נשבע על האיש שהוא אשה ועל האשה שהיא איש. וחילול השם. בכולהו כתיב בהו חילול. וילפי משבועת שקר. דכתיב ביה ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך. וכתיב בשמיטה אז תרצה הארץ את שבתותיה בהשמה מהם. נבלות פה. מוצא דבר מגונה מפיו. למה נכנסה כלה לחופה. ליבעל, והוא מנבל פיו. של שבעים שנה. ימי שנותינו נקט. זעום ה' יפול שם. שחונה ששם ושותק, כמו [בראשית כ"ה] על פני כל אחיו נפל. הממרק עצמו לדבר עבירה. לזנות. ממרק לשון [יומא ל"א ע"ב] ומרק אחר שחיטה על ידו, כך גומר בעצמו לעשות הרע. הדרקון. חולי הבטן. למספר לשון הרע, מיתתו באסכרה. לצים. שמדברים בליצנות ועומדים [ועוסקים] בשחוק וקלות ראש. כת חנפים. מחניף לרשע ומחפה עליו ומלמד עליו זכות. מוציא שם רע על העצים. שאמרו ארץ אוכלת יושביה היא. ואחת מבפנים. בתוך הפה. אחת של עצם. שיניו. של בשר. שפתיים. היכא משתכחא אלא בבי פלניא דאיכא נורא. עושה צלי ומשתה תמיד. וחזרתי בי לאחורי. דאפילו בפניו הייתי אומרה, אם כן האומרה אין בו לשון הרע. חברך חברא אית ליה. הואיל ואומרה באפי' תלתא יודע שידעו הבעלים. ושמעי אינשי ואנסי ליה, אומרים עליו שהוא עשיר ובאים וגונבים (ממנו) [ממונו]. אי נמי כל האורחים באים אליו ומפסידים ממונו בתוצאותן. בא לידי רעתו. אומר עליו אמת שהוא אדם טוב אבל בדבר זה עושה רע. אותו אצמית. לשון לצמיתות דמתרגמינן לחלוטין, ותנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט. הואיל. לשון אלה. שבגובה. המצנפת. אין אפוד ותרפים. שמכפר על עון תרפים. דבר שבקול. המעיל, שתלויין הפעמונים, ומקשקשין. ומצח אשה זונה. דבר שהוא במצח, דהיינו הציץ, מכפר על עון אשה זונה. אי אהנו מעשיו. שעל ידי סיפור לשון הרע באה רעה על מי שדיבר עליו אין לו כפרה. יבא דבר שבחשאי. זה הקטורת, דאמרינן בסדר יומא [מ"ד ע"א] אין אדם נכנס להיכל בשעה שכהן [גדול] בא ומקטיר קטורת. מעשה חשאי. זה לשון הרע. במזיד. שלא התרו בו, כתונת מכפר על הדיבור. הא בצינעא. שסיפר לשון הרע בחשאי, הכתונת מכפרת. הא בפרהסיא. בקול גדול, מעיל מכפר עליו. מעשה פטיט. לספר לשון הרע, כציפורים שמצפצפים.
<h2>דף לד.</h2>
פיסקא. עם חשכה. שאם יקדים שמא ישכח אחר כך. עישרתן. את הפירות. עירבתן. עירובי תחומין. תוספת. עישרתן. פירותיכן לסעודת שבת, שאף אכילת ארעי של שבת קובעת למעשר. והני תרי מילי שייכי למימר בלשון שאלה, דשמא [כבר] עשו. אבל בנר לא שייך למימר הדלקתם, דדבר הנראה לעין הוא, דהא קא חזי ליה אי אדליק ואי לא אדליק. ע"כ תוס'. וידעת כי שלום אהלך. ואי לא עביד הכי ליכא שלום בביתו. פלגש בגבעה. זבוב מצא בקערה וכעס עליה, ואחר כך מצא נימא באותו מקום. ויש אומרים בקערה. ופלוגתא היא בגיטין [ו' ע"ב]. גילוי עריות. מתוך פחדו בורחת ומתייחדת עם אחר. וחילול שבת. מדלקת נר בשבת.
פיסקא. ספק חשכה. בין השמשות. אין מעשרין את הודאי. דתנן בביצה [ל"ו ע"ב] אין מגביהין תרומה ומעשרות ביום טוב. ואע"ג דשבות מלאכה הוא, קסבר גזרו על השבות בין השמשות. ואין מדליקין את הנרות. כל שכן, דספיקא דאורייתא היא, וזו ואין צריך לומר זו קתני. ואין מטבילין את הכלים. דנראה כמתקן כלי. אבל מעשרין את הדמאי. דמעשר שלו מדרבנן, (דסתם) [דרוב] עמי הארץ מעשרים הם. ומערבין. עירובי חצירות, דעירובי רשותא הוא. אבל לא עירובי תחומין, דמיקנא ביתא הוא. תוס'. וטומנין את החמין. נותן בקופה של מוכין להיות חומן משתמר. וסתם הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל. דאי בדבר שמוסיף הבל אפילו מבעוד יום אסור. ע"כ תוס'. בתרא ליקני. דהניח עירובו מבעוד יום ונאכל עירובו משחשכה. קמא לא ליקני. דנאכל עירובו מבעוד יום בין השמשות ליליא הוא. קמא ליקני. שהניח עירובו מבעוד יום ונאכל עירובו משחשכה. בתרא לא ליקני. שהניח עירובו משחשכה, וספיקא דרבנן לקולא. תוס'. דהלכה כרבי יוסי דאמר בעירובין [ל"ה ע"א] ספק עירוב כשר. ועירובי תחומין מדרבנן. ע"כ תוס'. וחשבינן ליה ליליא גבי מי שנאכל עירובו בין השמשות. גזרה שמא יקדיח. משחשיכה. דאמרי הואיל ומותר להטמין מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, הרי בשבת מתבשל ומתחמם. הכי נמי מותר להרתיח. בין השמשות נמי נגזור. שלא יטמין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. גזרה שמא ירתיח. דאתי למימר הואיל ומותר להטמין השתא ישכח וירתיח. ורש"י גריס איפכא "מפני מה אין טומנין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום גזרה שמא יטמין ברמץ", שגם זה מוסיף הבל הוא, ויש בהם גחלים בוערות, ואתי לחתויי. ובסיפא גריס "שמא ירתיח", מתוך שהטמין השתא, שמא ימצא קדירה צוננת, ואתי להרתיח.
<h2>דף לד:</h2>
מן היום ומן הלילה. כלומר ספק אם יש בו קצת מן היום וקצת מן הלילה. ספק כולו מן היום. לחיוביה אשם תלוי אם עשה מלאכה בין השמשות. ספק כולו מן הלילה. אם עשה מלאכה בין השמשות של ערב שבת. הרי שלשה ספקות. לפיכך מטילין אותו לחומרא. לחומרא לשני ימים לענין זב. כגון שראה זיבות בין השמשות, שמא ראיה זו מקצתה ביום ומקצתה בלילה, והוי כאילו ראה שני ימים זה אחר זה. וטמא שבעת ימים, שהזב מטמא בראיות ובימים, בין אם ראה שני ימים זה אחר זה, בין שתי ראיות ביום אחד, טמא שבעת ימים וכן לענין קרבן בשלש ראיות ביום אחד או בשני ימים או בשלשה ימים זה אחר זה, ואם ראה שני ימים בין השמשות, שמא ראיה אחת מהן מקצתה ביום ומקצתה בלילה. שפני מזרח מאדימין. פנים המאדימים את המזרח, [דהיינו] פני מערב שמאדימים המזרח, שהחמה שוקעת במערב כנגדה. כרוך ותני. כרוך שני דברים בכרך אחד. הכסיף התחתון. השחיר כיפת הרקיע התחתון מצד מערב. כשמביט מרחוק נראה לו כאילו כיפת הרקיע עומד על ההר. ולא הכסיף העליון. למעלה בכיפת הרקיע. והשוה לתחתון. שהשחיר בין העליון בין התחתון. לענין שבת. שמשתשקע אסור במלאכה. עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי. דאמר [בין השמשות] כהרף עין. זה נכנס וזה יוצא. ואמרינן בגמרא דשלים בין השמשות דרבי יהודה והדר אתי בין השמשות דרבי יוסי. שכל בין השמשות דרבי יהודה הוא יום גמור לרבי יוסי. ולא נקיט בין השמשות הספק אלא כהרף עין. בר משדה ענין ומחצה. ויש ספרים דגרסי "בר משדה קנין ומחצה", ואידי ואידי חדא הוא. שדה פלוגתא דרבה ורב יוסף בהשותפין [י"ב ע"ב] בבבא בתרא. קנין ביש נוחלין [קי"ד ע"א] ומחצה בפרק מי שמת [קמ"ג ע"ב].
<h2>דף לה:</h2>
שלשה לילה. כהני טבולי יום אכלי תרומה. במתא חזו תרנגולי. כשחוזרין לקינן. בדברא. ביער. חזו עורבי. כשחוזרין לקינן שקעה החמה. תוספת. שש תקיעות. אף התרועות במנין. דסדר שלהן קר"ק. כדי להדביק פת בתנור. ועדיין יש שהות כדי שיקרמו פניה. ותוקע ומריע ותוקע. הרי שש. ע"כ תוספת.
<h2>דף לו:</h2>
כירה שהסיקוה וכו'. כירה עשויה כעין קדרה גדולה, ונותנין קדרה לתוכה. קש וגבבה. אין חומן מרובה ואין מוסיפין הבל. קש. זנבות שבלים. גבבה. שמגבב מן השדה שרשים שנשארו מן הקצירה. אישתובלא בלעז. גפת. פסולת שומשמין, לאחר שהוציאו שמנו, וחומו מרובה. עד שיגרוף את הגחלים. לצד אחד של תנור. וטעמא מפרש בפרקין דלעיל שמא יחתה בגחלים. או עד שיתן אפר. על הגחלים, כדי לצננן או לכבותן, דגלי דעתיה דלא ניחא ליה בהבליה. חמין. נותנין עליה לאחר שגרפה. אבל לא תבשיל. דניחא ליה בבישוליה ואתי לחתויי. ולא מחזירין. דנראה כמטמין לכתחלה, ואמרינן לעיל [ל"ד ע"א] משחשיכה אסור [להטמין] אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. גמרא. אף מחזירין. הואיל וגרוף וקטום, כיון שלא הניחו על גבי קרקע, כדמפרש לקמן אינו נראה כמטמין לכתחילה. האי לא יתן לא יחזיר הוא. אא"כ גרוף וקטום. והך חזרה. שהתרנו בגרוף. לאו דברי הכל היא. אלא ב"ה היא. דקתני סיפא בית הלל אומרים אף מחזירין. כולה הא סברא של הגאון הפוסק היא מפורשת ואיני צריך לפרשה, אבל יש להשיב על דבריו. ומתניתין חנניה היא דאמר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי משהין אותו על גבי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה.
<h2>דף לז.</h2>
נעורת של פשתן דקה. הרי היא כגרופה וכאילו נתן אפר על גבי הגחלים. לסמוך. מן הצד של תנור מבחוץ. כופח. מקום שפיתת קדרה אחת וחומו מרובה, לפי שהכירה מקום שפיתת שתי קדרות.
<h2>דף לז:</h2>
ונראה לי דדברי רב ששת וסייעתא דרבא עיקר פסק הלכה. דהא רב אשי דהוא בתרא ס"ל כותיהו, דמוקי מתניתין [י"ט ע"ב] דאין צולין בצל בשר וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום בבשרא אגומרי, דמוכן לעשות חיתוי. הא לתנור שרי אע"פ שאינו גרוף וקטום. ורש"י פסק אנן דמשהינן קדרה ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה, אדחנניה סמכינן דמתיר לשהות אע"פ שאינו גרוף וקטום ואפילו מצטמק ויפה לו, דהא נחמן בר יצחק משהי ליה ואכיל ובתרא הוא. ונראה לי דלרבי יוחנן דמתיר לשהות ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה, כל שכן דמתיר לשהות מצטמק ויפה לו. לפדא. מאכל העשוי מתאנים.
<h2>דף לח.</h2>
וכ"ש דעבר ושהה במזיד. וה"ה לשוכח. קדירתו מבעוד יום ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה בשוגג. אבל במזיד לא יאכל. משהין במזיד. ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה תבשיל שנתבשל כל צרכו במצטמק ויפה לו. ונראה לי האי דאסרינן בעבר ושהה במצטמק ויפה לו, דוקא אם צריך לו לצורך הלילה, דיש לחוש שמא יחתה (למחר) [למהר]. אבל לצורך מחר מותר, דבלאו חיתוי מצטמק. והוי כקדירה חייתא [י"ח ע"ב] דמותר לצורך מחר. בשוגג יאכל. מיד. במזיד לא יאכל. ביום. ובערב ימתין בכדי שיעשו. בשוגג יאכל. הוא למוצאי שבת וימתין בכדי שיעשו. ואחרים לא יאכלו היום. במזיד לא יאכל הוא עולמית. דקניס אחרים אטו דידיה. ושמעינן מינה דלית הלכתא כרבי יוחנן הסנדלר. לא ידענא מנא ליה לגאון הפוסק דליתא לדרבי יוחנן. ואפילו לרבינא אסור מדרבנן. ואי אסמכתא של רבינו הפוסק מדברי רב דאמר בתחילה היו אומרים המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, אם כן היכי פסק כרבי יהודה. הא מילתא דרב אמרה בהדיא בשוגג יאכל במזיד לא יאכל. ושמא סמך למאי דאמרינן בחולין פ"ק [ט"ו ע"ב], כי מורי רב לתלמידוי מורי להו כרבי מאיר וכי דריש בפירקא דריש כרבי יהודה. מותר לבריא. (במוצאי) לאכול ממנו כשהוא חי. ומשום מוקצה ליכא, כגון שהיה לו חולה מבעוד יום. המבשל לחולה בשבת. בדבר שהיה מוכן לו מבעוד יום, דאיסור מוקצה ליכא, ואפילו הכי אסור, שמא ירבה בשבילו.
<h2>דף לח:</h2>
פיסקא. ואפילו בשבת. ביום המחרת. דלא תימא פלוגתייהו משחשיכה, והתם הוא דשרו משום דמוכחא מילתא דאדעתא דאהדורי שקיל ליה. אלא אפילו בשבת ביום מותר. ולא אמרינן בטלה לה הטמנה והוי ליה כמטמין לכתחלה. דיוטא. עלייה. לא שנו. דמחזירין. אלא שעודן בידו. החמין. אבל הניחן ע"ג קרקע אסור. דנראה כמטמין לכתחלה. פינן ממיחם למיחם. כיון דפינן הוי כמטמין לכתחלה, ואסור אפילו עודן בידו או לא.
פיסקא. תנור שהסיקוהו. תנור חומו מרובה. [לפיכך] אפילו בקש ובגבבה לא יתן. וגם בזה יש לשאול, אי לא יחזיר תנן, ואכולה משנה בעיין קיימא, אבל הגאון הפוסק פירשה לפי סברתו. ואם תפרשנה בחזרה. תהפך כל הסברא בחזרה. תוספת. ומתניתין הכי מיפרשא תנור שהסיקוהו בקש ובגבבה לא יתן למר כדאית ליה להחזיר ולמר כדאית ליה לשהות. וכל שכן בגפת ובעצים, דאפילו גרוף וקטום אסור. כופח שהסיקוהו, שהוא מקום שפיתת קדירה אחת. הרי הוא ככירים ושרי. בגפת ובעצים הרי הוא כתנור, ואפילו גרוף וקטום אסור. ולמה אסרו בתנור אע"פ שגרוף וקטום, מפני שהגורף אינו גורף כל האש אלא רוב האש (ועציה) [ועצמה]. ואי אפשר לגרוף כל האש עד שלא תשאר ניצוצת אחת. ומפני שהבלו חם שמא יחתה בניצוצות הנשארות. ע"כ תוספת. מיחם. קומקום שמחמין בו חמין, והיא של נחושת. בשביל שתתגלגל. ותצלה מעט. אפילו ר' יוסי מודה בהא, דתולדת אור הוא. ולא יפקיענה. הביצה, לשברה וליתנה בסודר שנתחמם בחמה. ותולדת חמה היא, וגזרינן אטו תולדת אור. ורבי יוסי מתיר. דלא גזר תולדת חמה אטו תולדת אור. ולא יטמיננה. הביצה. באבק דרכים. דתולדת חמה היא ואפילו הכי רבי יוסי מודה, כדמפרש טעמא שמא יטמין ברמץ. חייב חטאת. דגילגול הוי גמר מלאכה.
פיסקא סילון. צנור עגול, וסתום מכל צדדיו. והביאוהו לתוך אמה של חמי טבריא שאינן ראויין לשתייה. אם בשבת. [אם באו] המים בסילון (של שבת) [בשבת]. אסורים ברחיצה ובשתייה. לפי שבשבת הוחמו. ואם בי"ט. אסורים ברחיצה. לפי שבו ביום הוחמו. אבל מים שנתחממו מערב יום טוב מותר לרחוץ [בהן] כל הגוף ביום טוב. וכן פסק רב האי גאון.
<h2>דף לט.</h2>
תוס'. כל שבא בחמין מלפני השבת. כל דבר מלוח, דג או בשר שכבר השרו אותו בחמין לפני השבת, אפילו סילקוהו מאותן חמין. מותר לשרותן. באותן חמין בשבת. שכיון שהשרוהו בחמין לפני השבת כבר הוכשר לאכילה. אבל אם לא [בא] בחמין מערב השבת, אין שורין אותו בחמין בשבת, מפני ששרייתו הוא גמר בישולו, והוי ליה מבשל בשבת. אלא מדיחין אותו בחמין. שהדחה בעלמא לא חשיבא בישול. חוץ מן מליח הישן. הרבה. ע"כ תוס'. קוליס האספנין. טונינא בלעז. שהדחתו. בחמין, גמר מלאכה. ודוקא בחמין, אבל בצונן מותר לכתחלה. מדקרי לה גמר מלאכה ש"מ דחייב חטאת. לימא רבי יוסי היא. דמתיר בתולדת חמה. ולא רבנן. דאי רבנן [הא] אסרי בתולדת חמה. ס"ד כ"ש בחמה. בחמה כו"ע ל"פ דשרי. דליכא למגזר חמה אטו אש, ובישול דחמה לא חשיב בישול, ואפילו רבנן מודו [בהא]. והאי דתנן נותנין את הצונן בחמה דברי הכל היא. בתולדת אור. כגון בצד המיחם. בתולדת חמה. כגון סודר שנתחמם בחמה פליגי. שמא יטמין ברמץ. תוס', דמאן דחזי סבר מכדי האי לבישולא והאי לבישולא ותרוייהו דרך הטמנה, מה לי רמץ מה לי זה. ע"כ תוס'. לחול. דתרוייהו מין עפר. שמא יזיז. יזיז עפר ממקומו כדי להטמין הביצה. והיא מלאכה הצריכה לגופה.
<h2>דף לט:</h2>
תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו. לפי שאסרו להם חכמים, ואע"ג דמי הסילון של חמי טבריא תולדת חמה הן, אסור אפילו לרבי יוסי דנראה כמי שמטמין ברמץ, דרבי יוסי מודה כדאמ' לעיל. ואסיפא קאי האי מעשה למאי דתנן לא יטמיננה בחול, דדברי הכל היא. לא ישתטף. שאינו עמל לרחוץ יפה אלא שופך המים על בשרו ואינו משפשף. בין בחמין. שהוחמו בע"ש. בין בצונן אסור. דגזור רבנן צונן אטו חמין. ור"ש מתיר. אפילו בחמין הואיל והוחמו מערב שבת. ודוקא בשיטוף. מחלוקת בקרקע. ובחמי האור, אע"ג דליכא למימר היום הוחמו אסר ת"ק, כדאסרינן במרחץ. ור"ש מתיר. בשיטוף. ס"ל דלא גזרי שמא ירחץ. אבל בכלי אסור לדברי הכל. דאמרי היום הוחמו. שהוחמו בערב שבת. ואפילו הם בכלי. ואין צריך לומר. דאסור לרחוץ כל גופו אם הוחמו ביום טוב.
<h2>דף מ.</h2>
שפקקו נקביו. ויעמיד חומו. אי נמי שלא יתחמם בשבת בחמין שהוחמו מערב שבת ואפילו הן בקרקע. והתירו להן את הזיעה. ליכנס ולהזיע. ראו שאין הדבר עומד. ולא היו יכולים לעמוד [בו]. התירו להם חמי טבריא. שאין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב הצבור יכולים לעמוד בה. וזיעה במקומה עומדת. לאיסור. שרי לאיקרוייה עבריינא. מדקרי להו בגמרא משרבו עוברי עבירה.
<h2>דף מ:</h2>
לא ישוט אדם בבריכה אפילו עומדת בחצר. לפירוש הגאון הפוסק טעמא שמא בשעה שישוט מתיז המים לחוץ. וטעמא [ד]מפרש רש"י משום דאיתא בכלל אין שטין על פני המים. דאית ליה גדודי. שברי כותלים בצידי החצר, שרי, דנראה ככלי. תוס'. מפשיר. מחמם, לא נאסר מחמת בישול. שהפשר מים לדברי הכל מותר כדלקמן. והא דאסרינן הא, משום דמחזי כרוחץ בחמין בשבת. ע"כ תוס'. מיחם אדם אלונטית. בגד שמסתפגין [בו] כשיוצאין מן המרחץ. ומניחה ע"ג מיעיו. שחשש בהן. אבל לא יביא קומקום של מים חמין ויניח ע"ג מיעיו. שמא יאמרו היום הוחמו. מפני הסכנה. שמא יכוה. לא בשביל שיחמו. אלא יעמדו שם מעט כדי שתפוג צינתן. לא בשביל שיבשל. אלא יעכבם מעט שם כדי שיפשר. סכה ידה שמן. דהוי בישול כלאחר יד. אבל בפך היה אוסר אפילו להניחו כנגד המדורה כדי שיפשר, דס"ל הפשרו זהו בישולו. סולדת. נכוית. לבית המרחץ. של חמי טבריא שלא נאסרו. פך של שמן באמבטי. כלי גדול שיש בו מים חמין. יש בו משום בישול. מדאסר להניח פך באמבטי. הפשרו לא זהו בישולו. מדאמר ליה טול בכלי שני ובו מתפשר. מותר להרהר. בדברי תורה. דברים של חול. כגון הביאו נתר הביאו מסרק. אין מדיחין ואין סכין. מפני שממלא הגומות מן המים ומן השמן, ונראה כמשוה גומות.
<h2>דף מא.</h2>
פיסקא. מוליאר הגרוף. ממנו גחלים. ושותים ממנו בשבת. אם היו שם המים מערב שבת, לפי שאינו מוסיף הבל אלא מעמיד חומן שלא יצטננו. מים מבחוץ. כלי של נחושת הוא ועשוי בשתי מחיצות כלי בתוך כלי, והפנימי מלא גחלים, וכלי החיצון מקיף אותו. ומניח מים מבחוץ וגחלים מבפנים. ומעמידין חומן. אנטיכי בי דודי. יורה גדולה עושין לה שני שוליים, ונותנין גחלים בין שניהם, והמים למעלה. וחומה הרבה ומוסיף הבל אפילו [גרפן] מבעוד יום. מפני שנחשתה מחממתה. השוליים שהגחלים היו שם מחממים המים. נחשתה. לשון שוליים כדכתיב [יחזקאל ט"ז] יען שפכך נחשתך. פיסקא. שפינהו. מן האור. בגמרא פריך מאי קאמר לא יתן לתוכו מים והדר קאמר אבל נותן לתוכו. כדי להפשירן, מתוך שהמים מרובים אינם מתחממים הרבה.
<h2>דף מא:</h2>
דבר שאינו מתכוין מותר. וזה אינו מתכוין לצרף. וא"ת הא פסיק רישא הוא דא"א שלא יצרף הכלי, הואיל והויא מלאכה שאינה צריכה לגופה לא חיישינן כיון שאינו מתכוין לצרף. גחלת של מתכת. פסולת של ברזל שמשליכין לחוץ, לא מיחייב משום כיבוי מן התורה, ומשום נזקא [דרבים] מותר לכבותה לכתחלה. אבל גחלת של עץ, דכיבויו אסור מדאורייתא, לא. אפילו של עץ נמי. יהא מותר לכבות, דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ומשום נזקא דרבים לישתרי. בדבר שאינו מתכוין וכו', תירוצא הוא. הילכך קוץ בר"ה. כיון שיש בו נזקא לרבים מותר לטלטלו פחות פחות מארבע אמות. אע"ג דאסור מדרבנן שמא יטלטל ארבע אמות.
מפני שהוא מצרף. הכלי. שכלי מתכת מתחזק במים צונן. וחשוב גמר מלאכה. שרתיחת המים האור מפעפעו והצונן מחזקו. לא שנו. שמותר ליתן לתוכו. אלא שיעור להפשיר. שלא מלאו כולו. אבל שיעור לצרף. שמילאהו כולו מים, מתחזק ואסור.
<h2>דף מב.</h2>
חמין לתוך צונן. דתתאה גבר ויצטננו. ולא צונן לתוך חמין. שמחממן. בכוס. התירו בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין, דכלי שני הוא. ועוד [הרי] אינו רוצה שיתחממו הרבה דלשתייה בעי להו. באמבטי. שהוא כלי ראשון. ורבי שמעון בן מנסיא אוסר. ארישא קאי. דשרו בית הלל בכוס צונן לתוך חמין, ורבי שמעון [בן מנסיא] אוסר אפילו בכוס, דתתאה גבר. מערה אדם קיתון של מים לתוך הספל בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין. דקיתון הוי כלי שני.
<h2>דף מב:</h2>
פיסקא. האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין. מפני שהוא מבשל. אבל נותן הוא לתוך הקערה. שהיא כלי שני, וכלי שני אינו מבשל. תמחוי. קערה גדולה שמריקין בה כל התבשיל, וממנה (עושים) [ממלאים] קערות קטנות למסובין. לכל אלפסין רותחות הוא נותן. דלא בשיל אפילו כלי ראשון. חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. שנותן כח וחוזק לבשל. הכי אוקמה בגמרא. ירושלמי [פ"ג]. מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן תבשיל רבי אסי אמר אסור מדתנן בזבחים אחד שבישל בתוכו ואחד שעירה לתוכה. לענין בישול קדשים תנינן לה. פירוש דבר רותח. א"ר אסי תמן כלי חרס, תבלין אינן מתבשלין. אלמא פליגי תנאי אי עירוי ככלי ראשון או ככלי שני. צריכא מלחא בישולא כבשרא דתורא. קשה הוא להתבשל כבשר השור. תוס'. רבינו ישעיה פסק כלישנא בתרא, וכרב נחמן, ומותר ליתן מלח אפילו בכלי ראשון. ע"כ תוס'.
אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו השמן. שמבטל כלי מהיכנו, שנופל בו השמן שהיה מוקצה לנר ואסור להשתמש באותו כלי. נתנו מבעוד יום מותר. לא איצטריך אלא משום סיפא, לאשמועינן שאם נפל בו השמן אין ניאותין ממנו, דמוקצה הוא. לקבל ביצתה. שנולדה היום. דמבטל כלי מהיכנו. מתשמישו המוכן לו עד עתה, ונעשה הכלי מוקצה, ואסור מדרבנן. ורש"י מפרש טעמא משום דנראה כסותר. אבל כופה עליה כלי. ומפרש בירושלמי [פ"ד ה"ב] שלא יהא הכלי נוגע בגוף הביצה, [כדי] שלא יזיזנה.
<h2>דף מג:</h2>
מת המוטל בחמה. ואיכא למיחש שמא יסריח. הופכו ממטה למטה. וטילטול מן הצד הוא, מאחר שאינו מגביהו אלא מגלגל ממטה למטה. מניח עליו ככר או תינוק. דוקא, ולא בגדים, דאתו לאיחלופי בתכריכי המת, ואתו למימר דמותר ליהנות מהם. ושאר כלים נמי לא, דגזרי הני אטו הני. אין מצילין אותו מן הדליקה. אפילו על ידי טילטול מן הצד. פגה שהטמינה בתבן. תאנים שלא בישלו כל צורכן ונותנן בתבן כדי שיתבשלו שם. וחררה שטמנה בגחלים. מבעוד יום, ועכשיו הן כבויות. בכוש. שטוות בו הנשים. בכרכר. כלי שאורגין בו, וראשו חד. והן ננערות מאליהן. וטילטול מן הצד הוא ומותר.
<h2>דף מד.</h2>
מותר השמן שבנר ושבקערה. והדליקוה. אסור. להסתפק ממנו, דמוקצה מחמת איסור הוא, והיינו ההדלקה. ור"ש מתיר. דלית ליה מוקצה מחמת איסור. פיס'. מטלטלין נר חדש. דראוי לשתות בו. אבל לא נר ישן. דמוקצה מחמת מיאוס אסור. כל הנרות. הישנים. מטלטלין. דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס. חוץ מן הנר הדולק. בעוד שהוא דולק אסור שמא יכבנה. כבה מותר לטלטלה. דלית ליה מוקצה מחמת איסור. אע"פ שהקצהו לא הקצהו אלא בעוד שהוא דולק. מחמת חסרון כיס. שמקצהו מדעתו שלא יגע בו שמא יתקלקל הכלי. מסר הגדול. מגירה גדולה שמנסרין בו הקורות. הילכך נר שהדליקו בה באותה שבת אע"פ שכבתה אסור. יש שרוצים להתיר בטילטול הנר שכבתה, ככלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו דשרי כדאמרינן לקמן בפרק כל הכלים [קכ"ג ע"ב]. ואינו נראה לי, דעד כאן לא התירו אלא בכלי שמלאכתו לאיסור שלא דחהו בידים. אבל זה שדחהו בידים, שהדליקו, לא. ועוד יש מתירים אם מבעוד יום הניח עליו ככר או תינוק, דאגב ככר מטלטל הנר, שלא הקצהו מלבו. ואינו נראה לי. דהואיל ומוקצה לבין השמשות שמא יכבנה, לכוליה יומא אסור. פמוט. נר של מתכת שאינה מאוסה אם לא הדליקה אפילו לרבי יהודה מטלטלה, דאין בו מיאוס. . [אבל ] אם הדליקה אסור. ודלא כר"ש דשרי מוקצה מחמת איסור. והאי דברי הכל רבי מאיר ורבי יהודה, דלתרוייהו אית להו מוקצה מחמת איסור כדאמרינן לעיל. מותר לטלטלה. אפילו ייחדה למעות. דהזמנה לאו כלום היא, הואיל ויכול להשתמש בה שרי.
<h2>דף מה.</h2>
תוספת. מניחין נר. מבעוד יום. ע"ג דקל. וידלק שם בשבת, דליכא למיחש דלכשתכבה ליסלקה מיניה ונמצא משתמש במחובר ע"כ תוס', כיון דבשבת בדילי מיניה, שאסור להשתמש בנר. אבל ביום טוב דמותר להשתמש בנר אתי להשתמש במחובר באילן לטלטל הנר, ואיתה בתקנת אין עולין באילן דכל שימוש אסור, אפילו למזגא ביה. הואיל ומסריחות בינתים. והוי כאילו דחה אותן בידים, שאינן ראויין לאכילה כל זמן שלא נתייבשו יפה.
<h2>דף מז.</h2>
כנונא. כלי נחושת, ומביאים בו אור לפני השרים להתחמם. אגב קיטמא. שצריך לכסות בו רוק או צואה. ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים. דאסור לטלטלן, אפילו הכי מותר, כדתנן [קמ"א ע"ב] נוטל אדם כלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה. מלבנות המטה. חתיכות עצים מניחין תחת רגלי המטה שלא ירקבו. תוס' הן ארוכות המטה ע"כ תוס'. לווחין של סקבוס. עץ קטן כמין דף שנותנין בקשת, שקורין אלבושטרא, שעליו מושיב החץ. ואם החזיר פטור אבל אסור. דאין בנין בכלים. לא יתקע. בחוזק ע"י יתידות. דהויא מלאכה. אם היה רפוי מותר. להחזיר. מטה גלניתא. של חליות ואינה צריכה אומן להחזירה. אין בהן ממש. דאפילו ישפך אותו השמן אינו חושש, דמעט הוי. ולא יתן לתוכו מים. בערב שבת, מפני שהוא מכבה מיד. תוס', ואמרינן בגמרא דאע"ג דאמרינן לקמן בפרק כל כתבי הקדש [ק"כ ע"ב] דסברי רבנן גורם כבוי מותר, דתנן עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים. שאני הכא מפני שמקרב את כיבויו. כלומר זה שנתן את המים מכבה מיד וזימן כיבויו בהדיא אי יהיב ליה בשבת, וגזרי מערב שבת אטו בשבת. אבל התם (בין) [כי] מטיא דליקה, [דליקה] הוא דפקעי, וגמרא בעלמא הוא. ע"כ תוס'. ונראה לי מה שאנו עושים להניח מים מערב שבת בעששית שדולקת לפני ספר תורה מותר, מפני שאינו מכבה מיד.
<h2>דף מז:</h2>
אסוקי הבלא. להעלות ההבל מן הגפת לקופה שבתוכה הקדרה, אינו מעלה אלא של זיתים, שחומן מרובה. כוזא. כלי מלא מים צונן. אפומא דקומקומא. ע"ג מיחם דשרי כדאמרינן בסוף פרקין [נ"א ע"ב]. אוקומי מוקים. מעמיד החום. אבל הכא אולודי מוליד. לחמם הצונן דאית ביה. דסתודר. בגד. כובא. כלי. ומנח נטלא. כלי אחר עליה. מפרונקא. בגד העשוי לפרוס על הגיגית דשרי. לא קפיד עליה. הואיל ועשוי לכך, ואינו סוחטו. קפיד עליה. ואתי למיסחט. וסחיטה תולדה דליבון [היא]. מוכין. מוך או צמר [גפן]. תוס'. והן מוקצין למלאכה ואסור לטלטלן, ואינו אלא לעשות מהם לבדים. ואלו שייחדן להטמנה וטמן בהן, מי אמרינן מאחר שייחדן להטמנה תורת כלי עליהם, או לא. עד כאן תוספת. וכי מפני שאין לו לזה קופה של תבן מפקיר קופה של מוכין. ודאי מוקצה הוא ואסור. אודרא לבי סדיא. להחזיר המוך שנושר מן הכר. מתירין בית הצואר. שדרך הכובסין לקושרו. אבל לא פותחין. לכתחלה. דעביד מנא. בחדתי. לעשות כר חדש אסור, דעביד מנא. כיון שלא היו שם מעולם. הפותח בית הצואר. מרחיב, שלא היה ראשו יכול ליכנס בתוכו. וכ"ש אם עשאו בתחילה כל בית הצואר.
במה טומנין וכו'. הבא לסלק הקדרה ולהטמינה בדבר אחר, ואמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום. ומי הוא המוסיף הבל אין טומנין. בגפת. פסולת שומשמין או פסולת זיתים. עשבים לחים. חמין יותר מיבשים. זגים. פסולת ענבים כמו [במדבר ו'] מחרצנים ועד זג. כנפי יונה. נוצה. נסורת של חרשים. העפרורית שיוצא כשמנסרין הקורות. לענין הטמנה. להטמין בתוכה הקדרה.
<h2>דף מח:</h2>
מה בין זה למגופת החבית. דתנן בפרק חבית [קמ"ו ע"א] מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף ונותנה לפני האורחים. זה חיבור לבגד בשעה שנארג. אבל המגופה אינו חיבור לחבית, שאינה מחבית עצמה.
<h2>דף מט.</h2>
פיסקא. שלחין. עורות. והפשיט [ויקרא א'] תרגום ואשלח. ומטלטלין אותן. בין טמן בהן בין לא טמן [בהן], דחזו למיזגא עלייהו, דלא קפיד בהו. בגיזי צמר. טומנין, דאין מוסיפין הבל. וכן עורות. ואין מטלטלין אותן. דקפיד בהו, והן מוקצין לטוות ולארוג. כיצד הוא עושה. זה שטמן בהן, ליטול קדרתו, הואיל ואסור לטלטלן, והרי טמונה כולה בהן. נוטל כסוי. של קדרה שיש עליה תורת כלי, אע"פ שאין לה בית יד. וכגון שמגולים קצת, כדאמרינן בסוף פרקין [נ"א ע"א], דלא איכפת לן דלא נעשה בסיס להן, שאין עשוי אלא לכסות הקדירה. קופה מטה על צדה ונוטל. שמא יטול הקדירה ויפלו הגיזין שמכאן ומכאן לתוך הגומא ואינו יכול להחזירה לתוכה. נוטל ומחזיר. ולא חיישינן שמא תתקלקל הגומא. תוס'. לא יכסנו משתחשך. הא פרישנא בפרקין דלעיל [ל"ד ע"א] טעמא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא יטמין ברמץ. ולגרסת רש"י גזירה שמא ירתיח. שלחא. הוא אומן לעבד עורות ע"כ תוס'.
<h2>דף נ.</h2>
ייחדן להטמנה. ואינן מוקצין. חריות. ענפי הדקל. שגדרן. חתכן לעצים. צריך לקשר. דמוכח דלישיבה עבידי. ואם לא קשרן אסור לטלטלן. אינו צריך לקשר. אלא במחשבה בעלמא שחישב לישב בהן למחר. והילכתא כרב אסי. דאפילו מחשבה אין צריך. יוצאין בפיקריון ובציפה. אם יש לו מכה יוצאין בשבת בפשתן סרוק ובצמר מנופץ. בזמן שצבען בשמן. דגלי אדעתיה דלמכה קיימי, דלאו מוקצין הן, ומניחין עליה בשבת דלא לרפואה עושהו אלא שלא ישרטו מלבושיו את בשרו. אבל לא צבען בשמן הן מוקצין ולא מלבוש נינהו, והוו להו משאוי, ואין יוצאין בהן. כן פירש רש"י. ואינו נראה לי דכיון דהוציאו דרך מלבוש כרוך בידו לאו משאוי הוי ושרי, כדאמרינן בפרק רבי אליעזר דמילה [קל"ג ע"א] לא התקין מערב שבת סמרטוט כורך על ידו ומביא אפילו מחצר אחרת. והאי דאמרינן לא צבעו בשמן אסור, מפני שמסרט המכה ואתי לאיתויי ד"א בר"ה. וכ"פ ה"ר ישעיה. ועוד כתב אהא דרב אסי סמכינן לטלטל האבנים שאנו טומנין בהן אע"פ שאין תורת כלי עליהן, הואיל והטמין בהן מבעוד יום. ולא דמו לגיזי צמר שהן מוקצין מחמת חסרון כיס. והוא שייחד להן קרן זוית, שלא ביטלן אגב קרקע. שפין את הכלים. (ו)משפשפין את הכלים בשבת לצחצחן. חוץ מכלי כסף בגרתקון. מין עפר שגדל בחבית, רייטינא בלעז, דגריד הכלי. נתר וחול. מותר דלא גריד.
<h2>דף נ:</h2>
עפר לבינה שרי. לחוף פניו, ולא חיישינן [שמא ישיר] שער זקנו. כוספא דיסמין. פסולת שומשמין. עפר פלפלי. שחיקת פלפלין שרי, ולא חיישינן שמא ישיר שיער. אהלא. מין עפר שבו מכבסין בגדים. אסא. הדס. סיגלי. ויאולי, ועשוי להעביר זוהמא.
פיסקא. שאם נתקלקלה הגומא. שנפלו הגיזין לתוכה והן מוקצין. דצה. דעצה, ויצג [בראשית ל'] תרגום ודעיץ. דביני ירכי. שורות של בנין. בגזרתא דקני. קנים היוצאים בגזע אחד ותכופין זה לזה, מותר לנעוץ סכין לתוכן להשתמר, אפילו הן מחוברין בקרקע, ואין בו איסור שימוש במחובר, וכגון שלא עלו שלשה טפחים למעלה, כדאמרינן בעירובין בפרק בתרא [ק' ע"א]. הטומן לפת וצנונות. כדי שיהו לחין ורכין. אם היו מקצת עליו מגולין. דיש לו במה לאוחזן.
<h2>דף נא.</h2>
פיסקא. ממלא את הקיתון. של צונן. ומניח תחת הכר. כדי שלא יתחממו בחום הקייץ. קפילא. נחתום גוי. [נאכל כמות שהוא חי.] דנאכל חי כמו מבושל. אדם חשוב שאני. דאפילו בדבר המותר מחמיר, כדי שלא יקלו שאר בני אדם. בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה. נוטל את הסדינים. שהטמין בהן מבעוד יום. ומניח את הגלופקרין. שהוא בגד עב וחומו מרובה, ואינו נראה כמטמין לכתחלה שהרי טמון בסדינים. לא אסרו. להטמין בתחלה. אלא באותו מיחם אבל פינן ממיחם למיחם מותר. דלא ניחא ליה בחימומם, וליכא למיגזר שמא ירתיח. טמן. סביב הקדירה וכיסה. למעלה. ומחזיר. אם לא נתקלקלה הגומא.
אין בו משום כלאים. דאין זו שתילה. ולא משום מעשר. דנימא בטלה אגב ארעא, ויהא צריך לעשר מן התוספת שמא ניתוספו. ולא משום שביעית. אם [היתה] שנה שביעית, שנראה כזורע בשביעית. והאי דתני אם היו מקצת עליו מגולין, משום שבת איצטריך, דאי אין מקצת עליו מגולין אין לו במה לאוחזן אלא אם כן מזיז עפר בידים. אבל משום מעשר וכלאים ושביעית לא חיישינן אם לא היו מקצת עליו מגולין. כן פירש רש"י. ויש גורסין אם היו מקצתן מגולין, ואאמהות קאי, דאין דרך שתילה בכך. להכי לא חיישינן לכל הני. אבל אם האמהות מכוסות, אע"פ שעליו מגולין דרך שתילה בכך וחיישינן לכל הני. ירושלמי [כלאים פ"א ה"ט]. תני כגון שטמן כל האגד יחד ואין דרך שתילה בכך. ומשמע אפילו האמהות מכוסות אין לחוש.
<h2>דף נא:</h2>
מיחם ע"ג מיחם. הואיל וזה וזה חם מעמיד החום זה לזה ואינו מוסיף הבל. וטח את פיהן בבצק. להעמיד חומן. וכשם שאין טומנין את החמין. שלא יצטננו. כך אין טומנין את הצונן. שלא יתחממו, דגזרינן הא אטו הא. ואין מרסקין. אין משברין. את השלג ואת הברד כדי שיזובו מימיו. והוי מוליד בשבת, כדתנן בביצה [ל"ג ע"א] אין מוציאין את האור לא מן העצים וכו'. אבל נותן. השלג במים כדי לצננן בימות החמה אע"פ שחוזרים להיות מים. כתב בעל התרומה, פשטידא בימות החורף צריך לישמר בשבת שלא יתן סמוך לאש להחם מפני שמנונית שנקרש ועתה נמחה על ידו, כברד שהיה תחלה מים ונקרש שאסור ליטול מהן ידיו. ואינו נראה לי. שאינו דומה לברד. שהברד לא היה תחילתו מים והוי דבר הנולד. אבל תבשיל היה תחילתו שומן מחוי, ואחר כך נקרש. על כן אינו מוליד. אלא דומה לשמן שנקרש דפליגי לעיל בפרק כירה [מ' ע"ב] ופסקינן דבכלי שני מותר דהפשרו לא זהו בישולו.
במה בהמה יוצאה. לפי שאדם מצווה על שביתת בהמתו. ודבר שאינו לשמר הוי משאוי ואסור. דבר שהוא לשמר מותר, דתכשיט הוא. אפסר. קביסטרו בלעז. נאקה. גמלה נקבה. בחטם. כמין טבעת משים בחוטמה כדי להנהיגה. ולובדקיס. חמור [הבא] מלוב. [לוב] שם מקום, כדכתיב [דניאל י"א] ולובים וכושים במצעדיו. בפרומביא. רסן שנותנין לסוס [בפיו]. בשיר. באצעדה. וטבעת קבועה בה, ומכניס בתוכה החבל למושכה. וכל בעלי השיר. כלבים של ציידים ונמיה וכיוצא בהן. יוצאין ונמשכין. מפרש לקמן. ומזין עליהן. אם נטמאו במת שלישי ושביעי. וטובלן במקומן. מורידין הבהמה למים כדי להטביל השיר. ומשום דלא ליהוי חציצה מוקמינן [לה] בשריתכן, דהיינו הכה בפטיש סביב הנקב והרחיבו שיכנסו בו המים. בפגי דפרזלא. רסן. פריט בלעז. של זו בזו ושל זו בזו. גמל בחטם ונאקה באפסר. למעוטי גמל בחטם דלא. דנטירותא יתירתא אסור. לובדקיס וגמל יוצאין באפסר. ולא בחטם, דנטירותא יתירתא משאוי הוי.
<h2>דף נב.</h2>
יוצאין כרוכין. החבל כרוך בצוארו.
<h2>דף נב:</h2>
פיסקא. במרדעת. בגד שנותנים תחת האוכף על בשר החמור כדי לחממו. סורידא בלעז. ואם אין לו [מרדעת] יש לו צער. בזמן שקשורה לו. מערב שבת מותר, הואיל ולחימום הוי. אבל אוכף אסור אע"פ שקשור מערב שבת דהוי משאוי ועשוי כדי להטעינה. תוס', זכרים אילים לבובים שחוזים כבולות וכבונות וכו'. מפרש בגמרא. צרורות. דדיהן, פעמים לייבש שלא יזוב החלב ולא תניק את בנה עוד ויתעברו או יהיו שמינות לאכול. ופעמים ליחלב, לשמור חלבן שלא יטפטף לארץ וקושרין להן כיס בדדיהן. רבי יוסר אוסר בכולן. דהוי משאוי. חוץ מן הרחלים הכבונות. דהוי שמירת צמרן שלא יטנף והוי ליה תכשיט. רבי יהודה. ס"ל כת"ק דלאו משאוי [הוי], ומיהו ליבש דמיהדק, שפיר דמי. דליכא למיחש דילמא נפיל אתי לאיתויי. אבל ליחלב דלא מיהדק שפיר חיישינן.
<h2>דף נג.</h2>
מהו ליתן מרדעת. לא לצאת בר"ה אלא בחצר ומפני הצנה, ע"כ תוס'. קרסטל. הוא (קרסטל) [סל]. ומשים השעורים שם. וקושרו על צוארו, ותענוג יתר הוא תוס'. אבא. חבירי. כמו [בראשית מ"א] אברך דין אבא למלכא. שמואל קרוי אברך על שם שהיה בקי בדינין, שופט כמלך. כמו [ב"ב ד' ע"א] לא ריכא ולא בר ריכא. וכמו [שמ"ב ג'] ואנכי היום רך ומשוח מלך. והא רב נמי אמרה. דכיון דשרי בקרסטל כ"ש במרדעת. ע"כ תוס.
וזנב שועל. שתולין בין עיניו שלא תשלוט בו עין. ולא בזהורית שבין עיניו. שעושין לנוי. בכיס שלו. כדי לקבל הזיבות. בכיס שבדדיהן. ואפילו ליבש החלב אסור אע"ג דמיהדק. בחסום שבפיה. שלא תרעה בשדות [אחרים]. בקרסטלים שבפיהם. שהוא לתענוג. בסנדל שברגליה. כדי שתלך על הקוצים. שאינו מומחה. הוי משאוי ואסור אע"פ שהוא מומחה לאדם. דאדם אית ליה מזלא. מסייע ליה מזליה. קמיע מומחה. כתב לרפואת חולי. מומחה. שרפא שלש פעמים. באגד שע"ג מכה. ובקשישין. לשון קש, שעל השבר. פירוש אחר בהמה שנשבר בה עצם משימין לה דפין מכאן ומכאן שלא ינוד העצם, ומשום צער עבידי, וליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאיתויי. וכן בשיליא המדולדלת בה. ופוקק לה בזוג שבצוארה ומטיילת בחצר. ואם אינו פוקק, אפילו בחצר אסור, כדאמרינן באידך פירקין [ס"ד ע"ב] מפני שהעינבל מקשקש ומוליד קול.
<h2>דף נג:</h2>
סכין. שמן למכה. לאדם. דאפילו בלא מכה נמי סכין בחול, ואין לגזור כי היכי דגזרינן בכל דבר [רפואה] שאין בו סכנה משום שחיקת סממנים. ומפרכין. גלדי מכה כדי לסלקן. אבל לבהמה אסור. ודוקא בגמר מכה ומשום תענוג, אבל דבר שהוא משום צער אם לא יעשה מותר. בשביל שתתרפה. לשון רפיון. ותשלשל.
פיסקא. תותרי. מטלניות. ורש"י פירש קושרין שתי בהמות יחד. כדי שלא [יפלו עליהם] זאבים. שדרכם לתפוס הבהמה בלבה. שלא יעלו על הנקבות. כדי שלא יכחישו.
<h2>דף נד.</h2>
שמכבלין. קושרין אותה למטה כדי שלא תתעבר. שמכבנין אותו למילת. עושין בגד כמין מלבוש לבהמה וקושרין סביב [גופה] ברצועות כדי שלא יטונף הצמר שהוא יפה לעשות ממנו בגד חשוב, והוא עשוי לטלה בן יומו. תוס' מכבנין. על שם שעושין כמין קרסי מתכת לחבר הבגד. כמו [גיטין ט"ו ע"א] תינתן כבינתי לבתי. נושקא בלעז. ע"כ תוס'. צרורות ליבש מותר. דמיהדק הקשר יפה. אבל ליחלב אסור, דלא מיהדק ונפיל ואתי לאיתויי. פיסקא. מטולטלת. בגד בלוי משימין תחת זנבו שלא יזיק החבל לירכי הבהמה, וחיישינן דילמא נפיל ואתי לאיתויי. לא יעקוד. יד ורגל קושרין יחד. ולא רגול. שלא יכוף ידו על זרועו ויקשור. ולא יקשור גמלים זה בזה. דמיחזי כמאן דאזיל לחינגה, לשוק למכור. ובלבד שלא יכרוך ויקשור. משום כלאים דחבלים. אם חבל אחד מפשתן והאחד מצמר, אסור לכרוך ולקשור משום כלאים, אם נהנה מהם להתחמם. בזנבו ובחוטרתו. דכיון דקשורה בשניהם לא נפיל ולא אתי לאיתויי. חוטרתו. גבנונית הגמל. התוכף תכיפה אחת. בין בקשר בין במעשה מחט. אינו חיבור. שאינו מתקיים. שלא יצא חבל מתחת ידו טפח. שנראה כמוליך חבל בידו, ולא מיחזי שהוא מאפסר. הלכה למעשה אתא לאשמועינן. שאם בא לישאל מורין לו בטפח. אבל אם יצא מידו טפחיים לית לן בה. ובלבד שיגביה. אפסר. מן הקרקע טפח. שתראה שבהמה נמשכת בה. דאי לא, נראה כמושך החבל בארץ.
<h2>דף נד:</h2>
פיסקא. בזמן שאינה קשורה לו. מערב שבת. ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק. משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא, לשוק למכור. בר לועא. בלחייה עושין כמין סולם מעצים דקים, ומניחין ע"ג מכתו שלא יתחכך. לגיזרא. שלא תנגף רגליה זו בזו. בחוטין. מסומנין יש שעושין שחורים כי היכי דלא ליחלפו בתרנגולים של חברתה. דלא ליתברו מאניה. שלא יוכלו לפרוח ע"ג כלים וישברום. תוס', הזכרים. אילים. בעגלה. כמין קרון קטן עושין לה תחת זנבה שראש זנב אותן אילים רחב כמין כר קטן ואין בו עצם אלא שומן ועב וכבד, וכשנגרר לארץ נסרט ונשחת, ועושין לה עגלה מהלכת ומתגלגלת, אחריו, והזנב קשור עליה וכו'. דילמא חייס עלייהו ואי נפיל אתי לאיתויי. ע"כ תוס'. דלא ליחמטן אליתייהו. שלא ילקו בסלעים. דרני. תולעים. קיסמא דריתמא. חתיכת עץ ששמו רותם. בר נירא. עול קטן, כדי ללמדו בעול, שיהא ראוי לחרישה כשיגדל. הקופר. שרץ הוא ששערו חד כמחט, ונקרא ריצו בלעז, וקושרין עורו בדדי בהמה כדי שלא יינקוה עלוקות. אנקה תרגום יאלי, פירש ערוך סנגויסוק בלעז. ולא ברצועה שבין רגליה. בין לנוי בין לשמר אסור. דנטירותא יתירתא אסור. ולנוי נמי אסור, דגזר אטו לשמר. וכל הני דאמרי' לא תצא, דילמא נפיל ואתי לאיתויי ד"א בר"ה.
<h2>דף נז.</h2>
במה אשה יוצאה. דחשיב תכשיט ולא הוי משאוי וליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאיתויי. ואיכא דהוי תכשיט וגזור רבנן דילמא שלפא ומחויא לחברתה ואתיא לאיתויי ד"א בר"ה, ויש שהן משאוי וחייב חטאת, דלא הוי תכשיט. לא בחוטי צמר ולא חוטי פשתן שבראשה, שקולעת בהן שערה. [ולא תטבול בהן עד שתרפם.] מה טעם קאמר, מה טעם לא תצא בהן, דילמא איתרמיא לה טבילה של מצוה בשבת ושריא ליה, דאסור לטבול בהן עד שתרפם ואתיא לאיתויי ד"א בר"ה. תוס' כתב בעל התרומה, דוקא שכרוכים סביב שערות האשה, אבל אם קלועים תוך שערות ראשה מותר, דבסתירת הקליעה עושה איסורא, כדאמרינן [צ"ד ע"ב] הגודלת חייבת משום בונה, וקודם שתסתור תהא זכורה משבת. ע"כ תוס'. תיכי חלליתא. שרשרות חלולות של חוטין. מהו. לקלוע בהן שערה, דאינה יכולה למותחו ולהדקו על השיער בחוזק. מי הוי חציצה, הואיל ואינה יכולה לטבול בהן הרי הן כחוטי שיער ואסור. אלא כל שהוא משום אריג לא גזרו בהו רבנן, ויכול לצאת בהן, ולא הויא חציצה, דלא מצי להדוקיה שפיר. א"כ המים באים בהם. דלא קפדן עלייהו. ליטלן מראשן כשהן רוחצות בחמין דעיילי בהו מיא, וה"ה לטבילה. הני נמי אריג נינהו. ויוצאה בהן. כיון דטניפן מיקפד קפדי בהו. ואתיא לסלקן, ויש לגזור דילמא אתיא לאיתויי ד"א בר"ה. ואלו חוצצין באדם. משום דתנא אלו חוצצין בכלים [תנא לענין טבילת אדם ואלו חוצצין באדם]. באדם לאו דוקא [דהא] בחוטי צמר שבראשי הבנות עסקינן ולענין טבילה. וכולן בראשי הבנות. דוקא חוצצין, אבל בצוארה אין חוצצין דלא מיהדקא שפיר דאינה רוצה לחנק את עצמה. חבקין. ענקות מרצועות מוזהבות רחבות דאשה חונקת עצמה שתראה כבעלת בשר, ואי מיהדקא אינה חונקת עצמה.
<h2>דף נז:</h2>
חומרתא דקטיפתא. קשרי רפואות משרשי עשב שתולין בצוארה לעין רעה. אפזייני. עץ על המצח. והוא תכשיט, שמכסה בהן שערות היוצאות מקישוריה. טוטפת. טס של זהב במצחה, ומקפת מאוזן לאוזן. סרביטין. תכשיט אחד תלוי במצחה ומגיע עד לחיים. פיסקא. ולא בכבול. כבלא דעבדא. חותם שעושין לעבדים. ודילמא נפיל ואתי לאיתויי ד"א. כיפה של צמר. תכשיט מצמר שמניחות תחת השבכה. שפיר דמי. דליכא למיחש דילמא אתי לאיתויי, הואיל והיא על שערה לא אתיא לאגלויי ראשה. כיפה של צמר תנן. דאסור, דיכולה להגביה השבכה מעט ואינה מגלה ראשה ומחויא. איצטמא. מצנפת קטנה שקושרת למעלה ממצחה לכסות השערות היוצאות חוץ לקישוריה, וזמנין עושות כעין קליעה מחוטי צמר וחוטי פשתן מוזהבים. ולפי שאינן ארוגים יחד ואינם קשורים בשתי תכיפות אין בהם משום כלאים.
<h2>דף נח.</h2>
ואין בה משום עטרות כלות. שגזרו רבותינו בפולמוס של אספסיינוס כדאיתא בסוטה, האי לא חשיב דליהוי כעטרה. בחותם שבצוארו. שיהא ניכר שהוא עבד. לא יצא בשל מתכת. איידי דדמיו יקרים קפיד עליה רביה ואתי לאיתויי. בשל טיט. לא קפיד. תוס', ולא אתי לאיתויי. ובחותם שבכסותו לא דילמא מיפסיק ומירתת, שירא מחמת רבו, שלא יאמר לו השלכת הסימן מעליך כדי שלא להראות שאתה עבד. והילכך יגביה טליתו על כתיפו כדי שלא ירגיש בו רבו שנפסק ואסור לעשות כן משום משוי. וחותם שבצוארו אינו יכול לכסות בקיפול טליתו. על כן ליכא למיגזר. ע"כ תוס'. ולא בחותם שבצוארה. שעושים סימן לבהמותיהם דלא ליתו לאיחלופי בשל אחרים. בחותם שבכסותה. שעושין לה כעין מלבוש בעבור הצמר שיהא נקי או לכלות הזבובים.
<h2>דף נט:</h2>
בעיר של זהב. שמציירים בטס. כדעבד לה ר"ע לדביתהו. במסכת נדרים. ואע"ג דאמרינן בסוטה [מ"ט ע"א] דגזרו על עטרות כלות ומפרש התם עיר של זהב. דוקא לכלות גזרו, ועד שלשים יום שנקראת כלה כדאמרינן ביומא [ע"ח ע"ב], אבל אחר לא גזרו. כלילא. על פדחתה עושין תכשיט. יש מזהב כולו, ויש מזהב טווי עם המשי. דאניסכא. של מיני מתכת, מזהב או מכסף. דארוקתא. רצועה מצויירת, ואבנים טובות קבועות בה. מידי דהוי אטלית מוזהבת. שבני מלכים יוצאים בו. מר סבר ניסכא עיקר. ולא חשיב ליה ולא אתי לאיתויי. רסוקא. חתיכת מעיל רחבה תלוי בצוארה, תלוי כנגד החזה. מפרחייתא. קשורות בהן לקושרה סביבותיה. שרי. דמיהדק שפיר וליכא למיחש דילמא משרי קיטרי ואתיא לאיתויי. מנקטא פארי. תכשיט חצי עגיל וקושרת [בו] מפתחי חלוקה. תוס'. פירוש אחר, בגד שיש לו שנצים כעין מכנסים, ומכנסת בו רצועה רחבה, וקושרת סביב צוארה, והבגד תלוי על לבה, והוא חשוב ומצוייר בזהב, כדאמרינן לעיל [נ"ז ע"ב] אשה חונקת עצמה כדי שתראה כבעלת בשר. ע"כ תוס'.
<h2>דף ס.</h2>
חולקת בה שערה. בחול. חציין מצד זה וחציין מצד זה, כעין שעושות הנשים. ובשבת אוגרת בה שערה שלא יצא חוץ לקישוריה, ותוחב המחט בסבכה מתחתה. פיסקא. סנדל המסומר. המסמרות הם למטה, ואין הסנדלים שלנו כמותם. ולא גזרו אלא באותן שאירע בהן מעשה. ובסנדלים שלנו אסורים, שמא יפלו מרגליו ואתי לאיתויינהו. ולא בסנדל יחיד בזמן שאין ברגלו מכה. דילמא מחכו עליה שאין לו אלא סנדל אחד ואתי לאיתוייה. פירוש אחר, דילמא אתו למחשדיה ולומר סנדל האחר מוליכו תחת בגדיו. הא יש בה מכה נפיק. בזאת שאין בה מכה. בתפילה. בתפלין. ואע"ג דנפיק בהו דרך מלבוש אסור. שאינו המומחה. דהוי כמשאוי. קסדא. כובע של נחושת. פזמקי. אנפלאות של ברזל. אינו חייב חטאת. דכעין מלבוש נפיק בהו. שלפי שמד. ברחו מן השמד, והיו נחבאים במערה לקיים השבת בסתר. תוס' לא יצא. שמא יש אויבים מבחוץ והוא לא ידע ויראוהו ויבינו שאנו כאן. נהפך סנדלו של אחד מהן. שיש לו שני פיות, ויכול לנועלו משני צדדין, אבל ניכר מי הוא לאחור. וכשנעל זה הפוך נראה הנכנס כאילו הוא יצא, וניכר מקומו בקרקע. והרגו זה את זה. בדחיקתן, ורגליהם היו מסומרין כעין אותן שעושין לרגלי הסוסים ראשיהם עבים. ע"כ תוס'.
<h2>דף ס:</h2>
כינופיא דאיסורא. מתקבצים העם לדרשא ואסור במלאכה. אבל תענית צבור איכא כנופיא לראות ענין הצבור אבל מותר במלאכה. לא שנו. דאסור. אלא. שהמסמרים. עשויים לחזק. הסנדל. ששם בו הרבה. אבל לנוי מותר. ה' בסנדל מצד זה וה' בסנדל מצד זה. תוס'. שתים מכאן. לצד חיצון אחד לראשו לצד האצבעות ואחד בסופו לצד העקב. ושתים מכאן. לצד הפנימי, הצד שבין הרגלים. ע"כ תוס'. ואחד בתרסיותיו. ברצועותיו מאחורי הסנדל. איפה. שם חכם. תוס'. איפה. שם חכם ובנו של רחבה דפומבדיתא הוה. ופ"א תפרו מבפנים. שנתן מנעל של עור לפנים מן הסנדל ותפרו מותר. ע"כ תוס'. כמין כלבוס. שראשי המסמרים חדין מכאן ומכאן ותוחבים שני ראשיו בעץ הסנדל, מותר הואיל ונשתנה משאר הסנדלים. דלא גזרו אלא מעין המאורע. עשאו. לראש המסמר רחב כמין טס או עשאו חד כמין יתד. הואיל ונשתנה שרי.
<h2>דף סא.</h2>
עשיתה של שמאל מכה. לפי שנתן לו ואמר לו כך יוצאין בשבת בסנדל אחד, ובאותה הרגל שאין בה מכה. בזמן שאינו מומחה, דקס"ד דאקמיע קאי. של כתב. בהשבעות של שמות. של עיקרים. שרשי עשבים. ולא שנכפה. שאחזתו חולי שנופל לארץ. אלא אפילו מפחד שלא יכפה שרי. שבא ממשפחת נכפין ומפחד שלא יכפה.
<h2>דף סא:</h2>
משום מראית העין. ויבא להראות השיר וההשבעות, ואתי לאיתויי ד"א בר"ה. תוס'. והתניא כל שריפא שלשה בני אדם. ולעיל קתני כל שריפא ושנה ושלש, ואפילו אדם אחד. הא לאתמחויי גברא. הא דקתני שריפא שלשה בני אדם, שריפא שלשה בני אדם שלשה מיני חולים, ואיירי בשלשה מיני קמיעות שאינן דומות זו לזו ולאמחויי [גברא וכו']. (שלשה בני אדם. ולאמחויי קמיע מיירי). תלתא קמיעי, שלשה מיני לחש. ג' ג' זימני. כל לחש ריפא ג"פ ואפילו אדם אחד. איתמחי גברא. בכל קמיעותיו לעולם שהרי הומחה בשלשה מיני קמיעות. איתמחי קמיעא. שלשה קמיעות הללו נעשו מומחות מיד כל אדם. שהרי ריפא כל קמיע ג"פ, ואין מזל הרופא [גורם דאין הדבר תלוי במזל הרופא] אלא בחכמתו. ואין לומר מזל החולה [גרם] שהרי בשלשה אנשים הוחזק. קמיעא לא איתמחי. אלא מיד רופא אחד. חד קמיע לתלתא גברי. לחולי אחד. קמיעא איתמחי. מיד כל אדם. גברא לא איתמחי. לקמיע אחר שאינו של לחש זה. שלשה קמיעין של שלשה מיני חולי. קמיעא ודאי לא איתמחי. מיד אדם אחר, שהרי לא ריפא אלא פעם אחת. מזליה דהאי גברא. מלאכו של חולה. ע"כ תוס'. [הברכות.] שמתפללים בכל יום, וכיוצא בהם. ומענינים הרבה של תורה. שכתובים בהם פסוקים. ונשרפין במקומן. אם היתה דליקה בחצר אין מצילין אותן מפני הדליקה כשאר כתבי הקדש, כדאמרינן בפרק כל כתבי הקדש [קט"ו ע"ב]. ה"ז יגוד. השם, יחתכנו מהכלי ויגנז. משום שי"ן. שאינו מחופה בעור, והוא שנעשה ע"י קמט.
<h2>דף סב.</h2>
פיסקא. לא תצא אשה במחט נקובה וכו'. כל הני משאוי הן, ולאו הוצאה כלאחר יד היא דליפטר. קופסא. תיבה. מכבנתא. כמין טבעת, ויוצא ממנה חוט של כסף, וקושרת בו מפתחי חלוקה. חוליא. קשר של בושם.
<h2>דף סב:</h2>
לגיו. לכותל כלפי חוץ, אלא שמשתין בקרקע. וקשה לעניות. בפרק כל הבשר [חולין ק"ה ע"ב] איסרא דעניותא נביל שמיה ונביל קרי ליה. פירוש איסרא, שר. משא ולא משא. רש"י פירש רביעית מצומצם. ולי נראה דאין בו רביעית, דאם הוא רביעית זהו שיעורו.
<h2>דף סג.</h2>
פיסקא. אלה גולפא. מקל שראשו עבה שעושין אותו מברזל. בירית. בירך כמין אצעדה בזרוע. וע"י שמנחת כעין שלשלת ונעשו כבלים, ועושין כן כדי שלא יהו בתוליה נושרות מתוך שפסיעותיה גסות. תוס', ושלשלת משויא ליה מנא. על כן היא טמאה. ובירית טהורה. ויוצאין בה בשבת. לצורך לבישה היא להעמיד בתי שוקיה שלא יפולו. וליכא למיחש לאחוויי, דלא מגליא שוקה. וכבלים אין יוצאין [בהן]. דילמא, שלפא שלשלת של זהב ומחויא. ע"כ תוס'.
<h2>דף סד:</h2>
תכשיטין שבחוץ. היא טבעת. תכשיטין שבפנים. דפוס של בית הרחם. במקום התורף. במקום הערוה. פיסקא. בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה. שער של אשה אחרת, שיהו קליעותיה גסות. כבול. פירשנו למעלה [נ"ז ע"ב] כיפה של צמר. פאה נכרית. קליעת שיער של חברתה. תוס', וה"ר ישעיה פירש חוטי שיער אין חוצצין, דיכולה לטבול בהן אי מתרמיא לה טבילה של מצוה, וליכא למיגזר בה דילמא אתיא לאיתוינהו. בזמן שהן תפורין. לסבכה. לחצר. אכבול ופאה נכרית קאי דאסרינן להו לעיל למיפק בהו לר"ה. ע"כ תוס'. במוך שבאזנה. לבלוע ליחת האוזן. במוך שבסנדלה. לתענוג. במוך שבנדתה. שלא יתלכלכו בגדיה. אבל דחברתה דמאיס אימא לא. תצא בהן, קמ"ל דשרי. דבת מינה. אשה כמותה, לא מאיס. ילדה בזקנה. בשערות זקנה שהן לבנים. הכל ככבול. כל תכשיטין מותרין בחצר. ולית ליה כל שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. והלכתא כרב וכו'. ר"ת פסק כר' עינוני, ולדידן דלית לן ר"ה מותר אפילו לת"ק. ירושלמי [פ"ו ה"א]. מ"ט גזרו, דילמא אתי לאחוויי, מפני שהנשים שחצניות. ודייקינן מהא, אדם שאינו שחוץ מותר, [פירוש] אינו גאה ולא חיישינן דילמא אתי לאחוויי כרב שהוא תכשיט. מאי שנא הני, כבול ופאה דשרי. כדי שלא תתגנה על בעלה. התירו לה להתקשט מעט אפילו בימי נדתה.
<h2>דף סה.</h2>
עשתה לה בית יד. למוך שבאותו מקום. תוס' מהו למיסריה דילמא שקלא וממטיא לה בידים, דלא מאיס עלה לאוחזו בבית יד שלו. מותר. דלא אמרינן לא מאיס, אלא אפילו עם הבית יד מאיס לה. ע"כ תוס'. לדורשיני. לחק שור שיניו. דרצין. קנמון. שן תותבת. היינו של זהב. רבי מתיר. ולא גזר דילמא אתיא לאיתויי, דגנאי הוא לה. וחכמים אוסרים. דחיישינן דילמא אתיא לאחויי מפני שהיא של זהב. פירוש אחר, טעמא דרבנן דילמא מחייכו ליה ושקיל ליה ואתי לאתויי ד"א בר"ה. וי"מ שן תותבת ארישא קאי דיוצאה בהן. ושל עצם הוא כשאר שיניים, ולא אתיא לאחוויי. ואשן של זהב פליגי. כובלת. פירשנו לעיל [ס"ב ע"א]. שבכה. תכשיט של שערה כעין מצנפת דק. משום דמיגניא בה מפני גנותה יוצאה בהן כמו שן תותבת. וכן כובלת לאשה שריחה רע. וכן דבר שהוא למטה מן השבכה גנאי הוא לגלות ראשה. פיסקא. שעל הצינית. מפרש בגמרא בת ארעא. אם יש לה מכה בפרסת הרגל למטה משימין שם סלע. הוא מטבע ודבר קשה שיש בו צורה ולחלוחית שיוצא מן הסלע, כולהו מעלו למכה. בקסמין שבאזניהם. שיהא הנקב פתוח עד שמכנסת בה הנזמים. רעולות. דרך ישראליות של ערביא להיות מעוטפות ראשן ופניהם חוץ מעיניהן. פרופות. מעוטפות בטלית, ורצועה יוצאה מצד האחד, ומצד השני פורפין אבן או אגוז וקושרת הרצועה בה, ואין הטלית נופלת מעליה. פורפת. כמו קרסים דמתרגמינן פורפין. דצבעונין הוו. וחיישינן דילמא אתיא לאחוויינהו ואתיא לאתויינהו בר"ה. לא שביק להו גניין גבי הדדי. לישן יחד.
<h2>דף סה:</h2>
דלא לילפן גופא נוכראה. שלא ירגילו עצמן למשכב אדם. ועביד להו מקואות. בימות הגשמים, שלא יהיו טובלות בנהר, שמא ירבו עליהם מי גשמים, שאין מי גשמים מטהרין בזוחלין שבאין ורצין, אלא [צריך] שיהיו נקוין ועומדין. דכתיב [ויקרא י"א] אך מעין ובור מקוה מים, מעין מטהר בזוחלין ואין מקוה מטהר בזוחלין. ממיעוטא דאך משמע [הכי]. ומפצי. מחצלות. בימי תשרי. מפני הטיט, דלא ליהוי חציצה ברגליהם, לפי שהנהרות מתחסרים בקייץ ועושין טיט לשפתו. פיסקא. פורפת על האבן וכו'. כדפרישנא לעיל. האמרת רישא פורפת סיפא אתאן למטבע. וה"ה לאבן דלאו בר טילטול הוא, והכי איתא בירושלמי [פ"ו ה"ז]. אבל הגאון הפוסק פירש דוקא מטבע שמא תפול, אבל באבן פורפת לכתחלה, משמע טעמא דלא אתי לאיתויי אם תפול, דלא חשיבא ליה. ורש"י פירש דוקא מטבע אסור, אבל אבן אם הקצה לכך מותר להוציאה לבנה קטן לאוכלו.
<h2>דף סו.</h2>
פיסקא. הקיטע יוצא בקב שלו. למי שנקטעה רגלו כמין דפוס רגל עושה לו של עץ, ונותן שוקו לתוכו ונסמך עליו, דמנעל דידיה הוא. ורבי יוסי אוסר. דלאו תכשיט הוא, וגזר דילמא מיפסיק ואתי לאיתויי. אם יש לו בית קיבול כתיתין. ומוכין. שחקק בו כדי להניח שוקו עליהם. טמא. טומאת מגע נבלה או שרץ או מת. אם אין לו בית קיבול כתיתין הו"ל כפשוטי כלי עץ, דדומיא דשק בעינן שקיבול שלו עשוי לטלטל על ידו מה שנותנין לתוכו. אבל שוקו אינו מיטלטל אגב כלי. סמוכות שלו. של קיטע. יש קיטע בשתי רגליו ומהלך על שוקיו ועל ארכובותיו, ויש לו סמוכות של עור על שוקיו. טמאים מדרס. אם זב הוא, דהא לסמיכת גופו עבידי, ומדרס הזב נעשה אב הטומאה. ויוצאין בהן. דתכשיט הוא. תוס', ולאו משאוי הוא. וגם ליכא למיחש דילמא מיפסיק ואתי לאיתויי שהרי כל גופו הוא עליו. עד כאן תוספת. ונכנסין בהן לעזרה. ואע"ג דתנן [ברכות נ"ד ע"א] לא יכנס אדם להר הבית במנעלו, הני לאו מנעל נינהו דלא בראש רגל הן. כסא וסמוכות שלו. יש קיטע שכווצו גידי שוקיו, ואפילו על ארכובותיו אינו יכול לילך, ועושין כסא נמוך, ויושב עליו. וכשהוא הולך נסמך בידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ודוחף לפניו, וחוזר ונח על אחוריו, והכסא קשור מאחוריו. וסמוכות של אותו קיטע, עושה לו סמיכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלויות. וכשהוא נשען על ידו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת. ואין יוצאין בהן בשבת. ואיידי דתלו ולא מנחי אארעא זימנין דמישתלפי. ואין נכנסין בהן לעזרה. דמנעל נינהו. פירוש אחר, דטפי גריעי הני ממנעל. לוקטמין. עושין לשחוק להבעית תינוקות. טהורה. מלקבל טומאה, דאינו כלי תשמיש ולא תכשיט.
<h2>דף סו:</h2>
חמרא דאכפא. חמור הנישא בכתפים. ושל עץ הוא. והליצנים עושין אותו. ונראה כמי שרוכב עליו. תוספת. פירוש אחר, הגידם שידיו קטועות עושין לו יד של עץ, ונקרא חמרא דאכפא. קישרי. אשקבא שמהלכין בהן בטיט. וערוך [ערך אנקטמין] פירש, מביאים שני עצים ארוכים חמש אמות, ויש בהם עשרים וארבעה טפחים מקום רגלים. ואמה עליונה אגודה עם שוקו, ועומד עליהם ומרקד. עד כאן תוספת. פרחי. כמו שפירשנו [לעיל ס"ו ע"א], שעושין כמין פרצוף אדם מעור על פניו, ומבעת [בו] התינוקות. בסגוס. עבה מקטורן שעשוי מצמר וכעין ציציות יוצאות ממנו, סקלבינא בלעז. חמילה. מין יריעה והוא עב. אבל אין יוצאין בתיבה על ראשו להגן עליו מפני הגשמים, שאין דרך מלבוש בהן. יוצאין בספוג ובמוך ע"ג מכה ובלבד שלא יכרוך עליו חוט. דנראה שמניח בו הספוג לכתחלה. ואם נפל לא יחזיר. דנראה כעביד רפואה בשבת, וגזרו רבנן משום שחיקת סממנין. אספלנית. ששוטחין אותה על הבגד. אם נפל לא יחזיר. שמא ימרח. ודוקא שפירשה ע"ג קרקע, אבל פירשה ע"ג כלי מותר. והכי ברירנא לה בעירובין בפרק בתרא [ק"ב ע"ב].
פיסקא. קשורי פאה. ועושין אותו לתינוק לרפואה. תוספת. בן שיש לו געגועין. מגעגע עליו ואינו יכול ליפרד ממנו ורפואה זו מועלת. ולא שייכא בנקבות, שאין האב מחבבה מתחלתה כל כך שיהיו מתגעגעות עליו. ע"כ תוס'. סיחופא כסא אטיבורא. מי שיש לו כאב במיעיו, מביאין כוס חם, וכופהו על הטיבור, ואוחז את הבשר, ומושך אליו את המיעים, וינוח מן הכאב. בגוייתא דידייהו. בפיסת ידיהם ורגליהם. דצאיל. דנעשה צלול, כך ישתקע היין של פלוני מן השכרות. מותר לחנק בשבת. מי שנתפרקה חוליית המפרקת מצוארו ונפל בגרונו, תולין אותו בשער ראשו, שיהא צוארו נפשט. ודומה לחניקה. או מכניס אצבעו לגרונו ומגביה החוליא למקומה. ודומה לחניקה כשמכניס אצבעו לתוך גרונו. לפופי ינוקא. בשבת. כורכו ומעטפו, וקושרו בחגורה רחבה. יוצאין באבן תקומה. עוברות מוליכות אותו עמהן שלא יפילו. קונטיטמה בלעז. במשקל. שום דבר ששקלוהו כנגדה מועיל. ול"מ אם הפילה פעם (אחרת) [אחת] שמותר, אלא אפילו מפחדת שלא תפיל אע"ג דלא הפילה. והוא דאיכוון ותקל. שנמצא החפץ מכוון מאליו למשקל.
<h2>דף סז.</h2>
בזוגין. פעמון [שמות כ"ט] תרגום זגא. תוס', באריג בכסותו דלא שליף ומחוי מאחר שנארג הזוג בכסות. ע"כ תוס'. פיסקא. בביצת החרגול. מין חגב. לשיחלא. כאב האזנים. דחייא. שן של שמאל למאן דנאים טפי. ודמיתא למן דלא נאים. שאינו יכול לישון. לזירפא. נפח המכה. מסמר הצלוב. הנתלה התלוי, מועיל שלא תוסיף הנפיחה. תוס', כל דבר שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. וכתב רבינו ישעיה, ומשום הכי מתירים כל הלחשים האמורים בתלמוד. ע"כ תוס'. דליכחוש חיליה. דע"י שהוא שמן וכוחו רב פירותיו נושרין. בסיקרא. צבע אדום לסימן שישיר פירותיו. יבקשו עליו רחמים. שלא ישיר פירותיו עוד. כבסא. אשכול ענבים. כל זה לסימן שמשיר פירותיו.
<h2>דף סח:</h2>
כלל גדול אמרו. משום דגדול עונשה של שבת קרי ליה גדול. השוכח עיקר שבת. שלא ידע שנצטוה שבת, כגון גר שנתגייר בין הגויין והיתה שכוחה ממנו עיקר שבת. וה"ה שהכיר שבת תחלה ושכחה לגמרי. היודע עיקר שבת. ידע שנצטוה שבת אבל שכח שהיום שבת ויודע שהמלאכות אסורות בשבת. חייב על כל שבת ושבת. דהעלם שבת בידו, וימים שבינתים הויין ידיעה לחלק, שאי אפשר שלא שמע בינתים שאותו היום שבת הויא. הילכך כל שבת חדא שגגה היא. ועל כל המלאכות אינו חייב אלא אחת, דשגגת שבת בידו. היודע שהוא שבת. ושגג במלאכות. שלא היה יודע שהמלאכות אסורות ועשאן בכל שבת ושבת. חייב על כל אב מלאכה אחת. דהעלם מלאכה בידו, ואע"פ שחזר ועשאה בכמה שבתות כולה חדא שגגה היא, דהא לא נודע לו בינתים. ולא אמרינן ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק, דאינו יכול לידע איסורן אא"כ [ישב ועסק] בפני חכם. ועל כל אב מלאכה חייב, דשגגת מלאכות בידו. ואב מלאכה דנקט, לאו למעט תולדות אלא למעט אב ותולדה דידיה. אבל בתולדות של שני אבות חייב על כל אחת ואחת. מעין מלאכה אחת. שעשה אב ותולדה דידיה. אינו חייב אלא אחת.
<h2>דף סט:</h2>
ומשמר יום אחד. לשם שבת. עושה כדי פרנסתו. די מחיתו בצימצום. שאם מתענה יום אחד מת הואיל ובכל יום אינו אוכל אלא כדי קיום נפש. מקצת יום שיצא בו. ידוע הוא שלא נסע בשבת וכל שמיני ליציאתו יכול לעשות מלאכה כרצונו.
<h2>דף עג.</h2>
פיסקא. המעמר. אוסף העומרים למקום אחד. הזורה. במזרה לבור התבן מן הבר. אופה. לא הואי במשכן אלא בישול סממנין. ואיידי דנקט סידורא דפת נקט אופה. וכל הני מלאכות שייכי בסממנין בזריעתן ובכל מלאכות הנעשות בהן. ושיעורן דכולהו כגרוגרת. הגוזז צמר וכו'. כולהו שייכי ביריעות המשכן, שהיה בהן תכלת. ותכלת צמר הוי. המלבן. כשמכבסו. והמסך. אורדיר בלעז. שני בתי נירין. ליצ"ו בלעז, שנותן שני חוטין על בית הניר, ושיעורן כמלא הסיט כדאיתא בפרק האורג [ק"ה ע"ב]. הבוצע. מנתק לצורך. קורע ע"מ לתפור. פעמים שהנקב עגול ואינו יכול לתופרו אלא [אם כן] עושה בו כיס וקורעו, והתפירה באה נאה. ופעמים שביריעות המשכן הוצרך [לזה]. הצד צבי. כל מלאכות עור שייכי בעורות אילים. מוחקו. מגרר שערו. מחתכו. לרצועות וסנדלים. כותב ומוחק. הוצרך לקרשי המשכן לידע איזהו בן זוגו. כותב אות בזו ואות בזו. ופעמים טועה ומוחקו. בונה וסותר. שהיו מקימין ומפרקין המשכן בחנייתן ובמסען. מכבה ומבעיר. האש תחת היורה של סממנין. ופעמים מכבה לצורך אם אש גדול וירא שמא תתקלקל הצביעה. מכה בפטיש. הוי גמר מלאכה, שכן אומר מכה בקורנס "על הסדן". אנקרודני בלעז בשעת גמר מלאכה. תוס'. ורבינו ישעיה פירש, מכה בפטיש "על הכלי". בשעת גמר מלאכה לוקח האומן הפטיש שהוא קטן מן הקורנס. ומכה על הכלי ומחליקו ומדביק סדקיו. וזהו גמר מלאכתו. [וזאת המלאכה היתה בכלי שרת שהיו עושין במשכן], וכל גמר מלאכה למדנו ממנה. ע"כ תוס'. המוציא מרשות לרשות. מרה"י לר"ה או מרה"ר לרה"י.
<h2>דף עג:</h2>
המבריך. הטומן ראש הענף בארץ ומוציאו מצד אחר. אחר שנשרש חותכו. תולדות זורע הן, דכולהו נצמחין. ואם עשאן כולן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. דקטיל אספסתא. שחתך השחת במחובר. אחת משום קוצר. הצריך לו. ואחת משום נוטע. שהנשאר יגדל ויוסיף, והוי כנוטע. דקניב סילקא. שחותך תרדין מן המחובר. והחורץ. לשון חריץ מים. כולהו לרפויי ארעא עבידי. גבשושית. תל. משום בונה. מתכוין להשוות קרקעיתו. משחורש. דמרפי ארעא. וטממה. סתמה. סתמום פלשתים [בראשית כ"ו] תרגום טמונינון. אבל האי מקלקל. שנכשל בבית ונופל. הבוצר בענבים. הגודר בתמרים. המוסק. בזיתים. האורה. בתאנים. כולן לשון לקיטה הן, וכל אחת ואחת לשון בפני עצמה. ותולדות קצירה הן. תולש תולדה דקוצר. מפרק תולדה דדש, שמפרק תבואה משיבוליה, ואף זה מפרק תמרים מן המכבדות. אין דרך תלישה ופריקה בכך. ע"י זריקה, אלא ביד או בכלי. החולב. המושך החלב מדדי הפרה. המחבץ. בורר הגבינה ממי החלב. שמניחים החלב באור, שהוא פסולת החלב, ובורר מהן החבצא. והמגבן. מניח גבינה קפויה בכלים קטנים ועושין אותן שם כעין בנין. דכניף מילחא ממלחתא. שמאסף המלח מהחריצים שעושין בהן המלח. אין עימור אלא בגידולי קרקע. ואין זה תולדת מעמר. המנפץ. פשתן מן הגבעולים. המנפט. בצמר גפן כשעושה בקשת, ומסיר הגרעינין לצד אחד.
<h2>דף עד.</h2>
היו לפניו מיני אוכלין. [זוהי] גירסת רש"י. ולא [גריס] "שני". ונראה לי דגרסינן ליה, והא קמ"ל דאפילו לברור אוכל מתוך אוכל חייב משום בורר. תוס', והתניא לעיל חייב. ואי בורר ומניח לאלתר מותר לכתחלה הוא, ופטור אבל אסור ליכא. ל"ק כאן בקנון ותמחוי וכו'. דאפילו לאכול לאלתר, דוקא ביד שרי לכתחלה. ע"כ תוס'. בקנון ותמחוי. מיני כלים הם, פטור אבל אסור. נפה וכברה דרך אומן בכך וחייב. תוס', הבורר תורמסין. לאחר ששלקן בורר אוכל מתוך קליפה ובורר את המתולעים. ואי לא שקלי. לאוכל מתוך פסולת מתוך שהוא רך ונמוח ע"י שנשלק הרבה. מסרח. והילכך אוכל נמי כל זמן שמעורב הוי כפסולת. ומיהו אוכל הוא, ומחמירינן עליה למיהוי ההוא דשקל כפסולת מתוך אוכל. ע"כ תוס'.
<h2>דף עד:</h2>
דפרים סילקא. מחתך התרדין לפירורים דקים, אפילו היו תלושים מערב שבת. דסלית סלותי. מבקע עצים לחתיכות דקות. קפיד אמשחתא. שחותכן למדה אחת כולן. חייב משום מחתך. דתנן באבות מלאכות. תוס' סיכתא לאתונא. השליך יתד לח לכבשן האש ליבשו שיתקשה. ע"כ תוס'. לאתונא. לכבשן האש. חייב משום מבשל. שיוצא מן היתד מים, ומתבשל היתד באותן המים שיוצאים ממנו. דארתח כופרא. שהרתיח הזפת באש ונימוח. התולש את הכנף. נוצה גדולה מכנף עוף חי. והקומטו. לאחר שתולשו חותך ראשו שהוא דק וראוי להניח בכר וכסת. ולצד זנבו שהוא קשה. מורט שערו מכאן ומכאן. והקנה שהוא הקשה צריך לו למלאכה. לפיכך חייב משום ממחק. חייב שלש חטאות. משום תולש. כשתולשו מן הכנף, ותולש תולדה דגוזז. משום מחתך. דקפיד לחתוך עד מקום הראוי. משום ממחק. אותו שיער שהוא מורט מן הקשה. נראה לי דמאן דשחט עופא ביום טוב יפנה מקום הנוצה, ולא יתלוש אלא יכוף הנוצה, ואם נתלש נתלש, דדבר שאינו מתכוין הוא. אבל לכתחילה לא, (דתולש) [דתולדה] דגוזז היא. והכי מוכח בבכורו' פ"ג [כ"ד ע"ב], דתנן התם כנגדו ביום טוב מותר, למ"ד עוקר דבר מגידולו ואסור, הכא שרי משום דעוקר כלאחר יד הוא כשיכוף הנוצה ונתלשת. ולמ"ד טעמא משום דדבר שאינו מתכוין מותר, אם כשכופף נתלשת שרי. אבל לתלוש לכתחלה אסור. אע"ג דבתלישת שיער יש להקל אפילו לתלוש השיער ולהניח [השיער] במקומה, משום דאין דרך גזיזת שיער ביד אלא בתספורת או במספרים. אבל נוצת העוף, דאורחיה ביד כדאמרינן הכא התולש את הכנף חייב משום גוזז, אסור. והא לא קיימא. אותה התפירה. והוא שקשרן. בקשר שאינו של קיימא. דאי בקשר של קיימא חייב שתיים, משום תופר ומשום קושר.
<h2>דף עה.</h2>
שנפל בו דרנא. תולעת. קורעין. אותה כדי שתהא התפירה שוה. המותח חוט של תפירה. בגד התפור ונתפרדו ב' חתיכות הבגד זו מזו במקצת, וחוטי התפירה נמשכים, ומתח את ראש החוט להדק ולחבר החתיכות, זוהי תפירתו וחייב. ונראה לי אלו שיש להם מחטין בבתי ידים, הואיל ומהודקים הרבה ואינו יכול לפשוט ולא ללבוש בתי ידיו אא"כ מרחיבן שרי. אבל להכניס המחטין בנקבי בתי ידיו נראה כתופר ואסור. כתב בעל התרומה, אם כל נקב ונקב מוקף תפירה, שחלל הנקב ניכר בבגד, מותר. מגוש. י"א מכשף. וי"א גדופי, מין האדוק לעבודה זרה ומחרף תמיד את השם ומסית אחרים לעבודה זרה.
<h2>דף עה:</h2>
פיסקא. ועייל שירטוט. כמנהג הרצענים כשרוצים לחתוך העור מסמנין תחילה בגב הסכין ועושין כמין שרטוט. השף בין העמודים. כגון עמודי האכסדרה העשויי' חלונות, ונסמכין בחלונות בין עמוד לעמוד. והשף שם בקרקעית הבנין שנשענין עליו, אם היו מלאים עפר או טיט, שף אותם כדי שיהא חלק, שלא יתעפרו בגדיו. המגרד ראשי כלונסות. שיהו הראשים שוים. ממרח רטיה. מחליק התחבושת באצבעו. המסתת את האבן. אחר שעקרה מן ההר וחצבה מחליקה. משום מכה בפטיש. שהוא גמר מלאכתה. הצר. בכלי. צורה. שעומד לכך לנאותו. מנפח בכלי זכוכית. כשחותך הזכוכית עושה כלי על ידי ניפוח. דשקיל אקופי. ראשי החוטין תלויין ביריעה במקום הקשרים כשניתק בה חוט יקשרהו. וכן קסמין דקים שנארגו בבגד בלא מתכוין. והנוטלן לאחר אריגה גמר מלאכה היא, וחייב משום מכה בפטיש. זה חומר במוחק, דאילו במוחק אות גדולה חייב ובכותב אות אחת גדולה פטור. פיסקא. כל הכשר להצניע. דבר שהוא עשוי לצורך אדם. ומצניעין כמותו. כשיעור זה ראוי להצניע. אינו חייב אלא המצניע. אם הוצרך לאדם א' והצניעו חייב הוא על הוצאתו אם חזר הוא והוציאו, דלגביה הוצאה חשיבא. אבל גבי אחר לא חשיבא הוצאה. לאפוקי דם נדה. דאינו ראוי להצניע. לאחר שטימאו החכם למאי חזי. לאפוקי עצי אשירה. דאסירי בהנאה דכתיב [דברים י"ג] לא ידבק בידך מאומה מן החרם. לשונרא. להאכיל לחתול וצריך לאותו דם. כיון דחלשה. דעתם להאכיל דמם לחתול. אי נמי בעוד שהדם [בפי החתול] מתחלשה.
<h2>דף עו.</h2>
פיסקא. עצה. קשין של מיני קיטניות. עמיר. קשין של שיבולין. פי גמל. שיעורו גדול ממלא פי פרה. פי טלה. נפיש ממלא פי גדי. לחין. מאכל אדם, ושיעורן כגרוגרת. אין מצטרפין זה עם זה. שאם היה בין עמיר לעשבים כמלא פי גדי. אבל אם היה כמלא פי טלה מצטרפין משום דחזי ליה. מפני ששוו בשיעוריהם. שכל האוכלין שיעורן כגרוגרת.
<h2>דף עו:</h2>
תוס'. חוץ מקליפיהן. שאינן אוכל ואין משלימין השיעור. ע"כ תוס'. עוקציהן. זנב הפרי, והוא עץ בעלמא. סובין. הנושרין בשעת כתישה. מורסן. הנשאר בנפה. חוץ מקליפי עדשים. שמצטרפין, שחשוב אוכל. חדתי. מצטרף. עתיקי לא, דנמאסין בעיניה. שנראין כזבובין בקערה.
כדי מזיגת הכוס. לקמן מפרש באיזה כוס. ירושלמי [פ"ח ה"א], ר' זעירא שאל ר' יאשיה כמה הוא שיעורו של כוס וכו' עד מהו לצאת ביין מבושל בארבעה כוסות של פסח, רב יהודה [אמר] יוצאין ביין מבושל. מכאן מוכיח שיין מבושל לא בטל מתורת יין ומברכין עליו בורא פרי הגפן. דבש כדי ליתן על הכתית. חולי לגמלים בגביהם. כדאמרינן בהמפקיד [ב"מ ל"ח ע"א] דבש והדביש למאי חזי לכתישא דגמלי. כסי לסוך אבר קטן. אחד מפרקי אצבע קטן. כדי לשוף את הקילורית. להמחות במים את הקילור, שמועיל לחולי העין. שופכין. מים סרוחין. כולן ברביעית. אפילו יין ומים ודבש. השיעורים הללו לא נאמרו אלא למצניעיהם. דאחשבינהו הואיל והצניען. תוס'. אבל שאר כל אדם שהוציאו אינם חייבים. וס"ל לר"ש דמצניע עצמו בעי שיעורא זוטא, ובבציר מהכי לא מיחייב, כדאמרינן לעיל [ע"ה ע"ב] דלית ליה לר"ש כל שאין כשר להצניע ואין מצניעין [כמותו] שיתחייב מצניעו. ע"כ תוס'. כוס יפה. של ברכה לברכת המזון לקידוש ולהבדלה, שחובה ברביעית יין, דהיינו ביצה ומחצה. צריך שיהא בו רובע רביעית. חי לכשתמזגנו, כפי מה שאמרו כל חמרא דלא דרי על חד תלת מייא לאו חמרא הוא, בין מים ויין הוי רביעית.
<h2>דף עז:</h2>
חלב של אשה. שאינו חשוב לגמיעה. כדי ליתן במשיפה. למשוח ממנו בתחבושת או להמחות בו התחבושת. על פי כתית. בפי המכה ולא סביב המכה.
<h2>דף עח.</h2>
פיסקא. אוזן לקופה. כדי לאחוז בו. אבל חבל להנפה ולכברה לא עבדי, שפוגם החבל את הנפה. מדת מנעל. להראותה לאומן "כמדה זו אני צריך". קשר מוכסין. אחר שנתן המכס בראש הנהר נותן לו חותם להראותו למוכס אחר, שהרי נתן המכס. ודרכו לכתוב בו שתי אותיות גדולות, והן גדולות מאותיות דידן.
<h2>דף עח:</h2>
הוצין. של דקל. לכפיפה מצרית. קופה העשויה מנצרים של ערבה קלופה. סיב. דבר הגדל סביב הדקל ונכרך סביבותיו. על פי משפך קטן כדי לסנן היין. שמעכב הפסולת. משפך. טרטורי בלעז. רבב. לשוט תחתיה כשמטגן אספוגית קטנה. רבב שומן. מוכין. בלאי בגדים או מוך. פיסקא. עור כדי לעשות קמיע. לכסותו. דוכסוסטוס. קלף שניטלה קליפתו ונשאר לבו. קלף. הוא מקום הבשר. ודוכסוסטוס הוא מקום השיער. מזוזה. שכותבין שמע והיה אם שמוע. כדי לעשות נקב קטן. כלי שנותנים בו כסף חי סותם פיו בזפת וגפרית, ונוקב בתוך הסתימה נקב קטן להוציא בו. דבק. שקורין ביסקו בלעז. בראש השפשף שבראש קנה של ציידין והעוף נדבק בו, וצריך ליתן הרבה. חרסית. מין עפר שדומה לסיד. כדי לעשות פי כור של צורפי זהב. וכן מנהגן. תוס' פירוש אחר, חרסית לבינה כתושה. לעשות פי כור, שהמפוח נכנס בו. פיטפוט. רגל למקום מושב הכור, שהיו מושיבין אותו על כן שעשוי לכך כעין טרי-פדי, לשפות שם הקדירה. פירוש אחר, פטפוט רגל הכירה שיש לה שלש רגלים. ע"כ תוספת. כדי לסוך אצבע קטנה שבבנות כלכל. צדעא, כדי להשיר שיער שנתרבה שם בסוף צידעא, שקורין טינדפלא בלעז. אנדיפי. פדחת שנתרבה שיער שם ורוצה להשירו.
<h2>דף פ:</h2>
תוספת. אדמה. ארזילא. מרצופין. שקים גדולים שנותנים שם פרקמטיא וחותמין אותן. ושיעורא דרבנן זוטר. כרישא. קפלוט, ושיעורא זוטר מכרוב. כף סיד. בגמרא מפרש על פי כף סיד של סיידין. בין פצים, כשמסדרין הקורות בארץ ויש חלל בין זו לזו, סומכו מתחתיו, שלא יתעקם. פירוש אחר, אדמה, עפר. כמו ואדמה על ראשו. וכמו שחותמין בשעוה היו חותמין באדמה. ע"כ תוס'.
<h2>דף פא.</h2>
תרווד. כף קטן. חף. חפי פותחת. כעין שינים הקבועים בה, ועושין אותן מעצם. ראש הכרכר. מקל קטן שאורגין בו היריעה. כדי לזרוק בבהמה. ומרגשת בה אע"פ שאינה בורחת. וכי טורטני יכניס. מאזנים, לשוקלן אם הן כזית או כאגוז. אלא בין כולן יהיו כמלא היד. מקורזלות. ראשן חדין כדי להכניס בפי הנקב לקנח היטב. מותר להכניס לבית הכסא. אע"פ שאסור לטלטל האבן, מפני כבודו לא גזרו רבנן. אם יש מקום [קבוע] לבית הכסא. יכניס לשם מלא היד כדי לקנח בו תמיד. שאם ישארו ערבית יקנח בהן שחרית. אם לאו. שאינו מקום קבוע. כהכרע מדוכה. יכניס לשם שלש אבנים כשיעור המכריע אגוז, שהוא שיעור אמצעי מזית ומביצה. אם יש עליה עד. למדוכה. שמלאכתה לאיסור ע"י שיקנח בה פעם אחרת מותר, כ"פ רש"י. ואינו נראה לי דמאי חומרא דמלאכתו לאיסור מאבנים שאינן ראויות לטילטול שאין תורת כלי עליהן, שמותר לטלטלן, אע"פ שאין עליהן עד. פירוש אחר, כהכרע מדוכה קטנה, צריכין שיהיו האבנים. אם יש עליו בבית הכסא עד. היינו סמרטוט שקינח בו, מותר לטלטלו ולקנח בו. אפילו קנח בו חבירו. ואע"פ שיש לו כל שיעורו, יכול לטלטל גם זו, שכיון שקינח בה, כבר הוכנה לכך ואין בה איסור מוקצה. ע"כ תוספת. משמשת בעדים. אשה העסוקה בטהרות, ואין לה ווסת משמשת בעדים, פירוש סדינים שמקנחת בם. הן הן תיקוניה. אם לא ראתה בהן דם. והן הן עיוותיה. אם ראתה בהן, שמקלקלת אותה בשעת תשמיש. אם היה רישומן ניכר. שידוע שאינו מחובר לקרקע.
<h2>דף פא:</h2>
תוספת. מהו להעלותן לגג. אלו האבנים שרוצה לקנח בהן, מותר להעלותן לגג. או דילמא לא התירו לטלטלן אלא סמוך לבית הכסא ולא כל כך. ע"כ תוספת. בבית חייב משום בונה. הכא נמי יש לחוש שיקח האבן לקנח בו ויחזירנו לגומא. אבל בשדה שאינה חרושה שרי אפילו אם נותנה בגומא, שאינו נהנה בסתימתה. צרור והוא תלוש. שעלו בו עשבים. מותר לקנח בו. תוס' וכשהוא מקנח נתלשין, ואפילו הכי מותר, דדבר שאינו מתכוין הוא. דהלכה כרבי שמעון. והתולש ממנו. במתכוין חייב. ופירש רש"י, חיוב לאו דוקא, אלא איסור בעלמא. דאי חייב ממש קאמר היכי שרו רבנן איסור [כרת וסקילה] לצורך קינוח. ודכותה אמרינן [סנהדרין פ"ב ע"א] הבא על הגויה חייב עליה משום נשג"ז, דלאו מדאורייתא אלא מדרבנן.
<h2>דף פב.</h2>
מכישא דאסר גינאה. שאגדה בעל הגינה. היו לפניו צרור וחרס. צרור אין תורת כלי עליו, וחרס יש בו סכנה שחותך את הבשר שסביב הנקב. אי נמי יש לחוש לכשפים. בחרס דאוגני כלים. שאין מזיק הבשר, שהן שפתי הכלי, ויש תורת כלי עליו, לחתות בו אור ולחשוף מים מגבא. צרור ועלין. לפי פירוש הגאון הפוסק משמע שהיו העלין תלושין. אבל רש"י פירש העלין מחוברין. מקנח בעלין. וישהא עצמו עד שיקנח בהן ואינו תולשם. ולא יקנח בצרור. דלית ליה תורת כלי. לא יקנח בהן בעלים. שמא יתלשם. רוח רעה. מיטרפה דעתו. רוח זוהמא. כל גופו מזוהם. פירוש אחר, רוח רעה. ריח הפה. רוח זוהמא, שמסריח כל גופו. לזולף מים על גבי חבית. כך זה אינו מועיל לו המרחץ. דומה לתנור שהסיקוהו ע"ג אפרו. כלומר לא הוציא הבל שבתוך הגוף. לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו לצונן. שלא נתחזק, שמים צונן מחזקים הברזל. הנכנס לסעודת קבע. שגנאי הוא לו שיצטרך [לצאת] בתוך סעודתו. דקם ויתיב. פעמים רבות עושה כן. עד דשפיך כקידרא. שנפנה הרבה. וארבע פעמים. וימתין בין פעם לפעם ויבדוק עצמו. ואמרי לה ארבע פעמים של עשר עשר. דהכי עדיף טפי. שההילוך המרובה מוריד הזבל לנקב.
שמטמאה במשא. אע"פ שאינו נוגע בה. תוס' ונדה מטמאה במשא. דאיתקשא לזב, והדוה בנדתה והזב את זובו. וזב מטמא במשא דכתיב [ויקרא ט"ו] וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא אותם וגו'. ע"כ תוס'.
<h2>דף פג:</h2>
לספינה שהיא טהורה. אע"פ שהיא קטנה ומיטלטלת מלאה וריקנית. שנאמר ודרך אניה בלב ים. מה ים טהור, שהוא מחובר, שנאמר [ויקרא י"א] אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור. שממית עצמו עליה. כלומר שיושב ועוסק [בה] תמיד, ואפילו בלחם צר ומים לחץ.
<h2>דף פד:</h2>
לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעים בתוכה חמשה זירעונים, ולא הוי עירבוב, וירחיק כל גרעין מחבירו שלשה טפחים טפח ומחצה לזרע זה, וטפח ומחצה לזרע זה, ולא יתערבו היניקות זו בזו. תוס', דשיעור יניקת זרע טפח ומחצה, והזורע זרע אחד לכל רוח באמצע הרוח, אחד לצפון ואחד לדרום ואחד באמצע בין שניהם, ואחד במזרח ואחד במערב, שיהא בין זרע לזרע ששה טפחים. ובגמרא מקשה והא איכא מקום קרנות. שלא זרעתה אלא זרע אחד לכל רוח באמצע הרוח, והרי יש גם מקום הקרנות שיכול בכל קרן וקרן זרע אחד, ויבואו כולם תשעה זרעים. ומשני בממלא את הקרנות. אלו חמשה זרעים לא זרעם באחד אחד, אלא מילא כל רוח ורוח מזרע אחד, ובאמצע זרע גרגיר אחד כדי שלא יפסיד קרקע הערוגה, והרחיק בין כל מין ומין שלשה טפחים. כך פירש רבינו ישעיה. ע"כ תוספת.
<h2>דף פו.</h2>
תוס' מנין לפולטת שכבת זרע. ביום שלישי שהיא טמאה. שביום שלישי עדיין אינו מסריח, וקרינא ביה שכבת זרע הראוי להזריע ולקלוט ולהיות וולד נוצר ממנו. לשלשת ימים. שהקפיד הקב"ה על טומאת קרי במתן תורה והפרישן מנשותיהם שלשה ימים. וקס"ד דעם יום הפרישה קאמר, שברביעי בשבת פירשו מנשותיהם וקיבלו התורה בשבת שהוא יום רביעי לאותן ששימשו מיטותיהם ברביעי לפני פרישה וטבלו לילי שבת. ולא חש הכתוב אם יפלטו בשבת. אבל אם פלטו בערב שבת בשלישי טמאות. לכך הפרישן שלשה ימים. כך פירש רש"י עד כאן תוספת. לפולטת ש"ז ביום השלישי שהיא טהורה. שמסריח מעתה ואין ראוי להיות הולד נוצר ממנה, דכתיב שכבת זרע הראוי להזריע. שחל להיות בשבת. שאף ביום שלישי יש לו כאב והוא מסוכן. לשון של זהורית. צמר צבוע אדום שמלבין. רמז שעונותיהם של ישראל מחולין. לסיכה שהיא כשתייה. לאיסור בעלמא, אבל לא לחייבו כרת שאין כרת אלא מאכילה ושתייה.
<h2>דף פט:</h2>
כדי לבשל ביצה קלה. היא ביצת תרנגולת. כגרוגרת מביצה קלה. כדי לבשל כגרוגרת מביצה קלה. קליפי אגוזים ורמונים. (לדני') שראוי לצבוע בהן. איסטיס ופואה. סממנים שצובעים בהם. וערוך [ערך אסטס] פירש איסטיס, אינדיקו בלעז. בסבכה. מצנפת קטן ודק שבראשה. קמוליא ואשלג. כל אלו דברים שמעבירים על הכתם לידע אם דם הוא אם צבע. אם יעבירו הכתם הוי דם, ואם לאו צבע הוי וטהורה.
<h2>דף צ.</h2>
פלפלת כל שהיא. פירש רש"י דאינה כפלפלת שלנו, דהא אמרינן [תבלין] כדי לתבל ביצה קלה. אבל הירושלמי מפרש פלפלת שאינה שחוקה כל שהיא, אבל תבלין שחוקים כדי לתבל ביצה. מיני בשמים כל שהן. לריח טוב. מיני מתכות כל שהן. ראוי לדרבן קטן. שמצניעין אותו לגונזן. שלא יהנו מהן אפילו כל דהו. מקק ספרי תכך דשיראי. שמות תולעים הם. ותולעת של מעיל נקרא כך. וכן כולן. קטליה פה לדין. התולעת של תאנה נקרא פה. אינו חייב אלא חטאת אחת. דחדא הוצאה חשיבא. תוס', קופת הרוכלין. מוכרי בשמים יש להם הרבה צרורות של בשמים וצרורות קטנות של תכשיטי נשים. וכולה חדא הוצאה היא, ואינו חייב אלא אחת. ע"כ תוס'. זרעוני גינה. שאינן ראויין לאכילה, כגון זרע כרוב וכיוצא בו. תוס' פחות מכגרוגרת. אע"ג דבכל האוכלין בעינן כגרוגרת, הני כיון דלזריעה קיימי [חייב אפילו] פחות מכגרוגרת. ור' יהודה [בן בתירא] מפרש [שיעורן] חמש נימין. ירושלמי [פ"ט ה"ז], שכן ראוי ליזרע בערוגה.
<h2>דף צ:</h2>
זרע קשואין חשוב, וחייב בשני גרעינין. ע"כ תוס'. חגב חי טהור כל שהו. שמצניעין אותה לרפואה. ללמוד חכמה.
המצניע לזרע ולדוגמא. לסימן שיש לו כיוצא בו למכור. ולהכי נקט המצניעו, לאשמועינן שאם הצניעו ושכח למה הצניעו, והשתא מפיק ליה. [סתמא] מהו דתימא ביטלה למחשבתו. קמ"ל כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה והכניסו. זה שהצניעו פחות מכשיעור, אם חזר ונמלך שלא לזורעה, אינו חייב בהכנסה זו אא"כ יש בו כגרוגרת דהוא שיעורו, כיון שנמלך שלא לזורעה הרי הוא ככל אדם.
<h2>דף צא:</h2>
ונתנן על האסקופה. כרמלית רחבה ארבעה ואינה גבוהה עשרה. וטעמא דנח בכרמלית, הא לא נח חייב. ודלא כבן עזאי דאמר המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו פטור דמהלך כעומד דמי. שלא עשה מלאכתו בבת אחת. כיון דנח בכרמלית. אע"פ שרוב פירות מבחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה. פליגי אמוראי בגמרא, חד אמר לא שנו דפטור אלא בקופה מלאה קישואין ודילועין, שמקצתן בפנים, אבל מלאה חרדל דכמה גרעינים בחוץ חייב, דאגד [כלי] לאו שמיה אגד, [לפיכך] אע"ג דמקצת כלי בפנים חייב. וחד אמר אפילו מלאה חרדל פטור עד שיוציא כל הקופה, דאגד כלי שמיה אגד.
<h2>דף צב.</h2>
מוציא בין בימינו וכו' שכן משא בני קהת. ומפורש בירושלמי [פ"ג ה"ג], ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה. שמן המאור בימין ושמן המשחה בשמאל, וקטורת בחיקו. והחביתין של כ"ג היינו מנחת התמיד בכתיפו. מרפיקו. אצילי ידיו. חיפת חלוקו. שפה התחתונה. אפונדתו. אזור חלול שעשוי לקבל מעות. שלא הוציא כדרך המוציאין. ששימר שמירה פחותה. ויש מהן [לפי] שאין דרך הוצאה בכך. תוס' למעלה מעשרה טפחים. מעבירו בידו. דאי על כתיפו מתניתין היא. והא דתנן [ק' ע"א] הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר, [היינו] דוקא זורק, אבל מעביר חייב. כן פירש רש"י ז"ל ורבינו ישעיה פירש, אע"פ שכל המשאוי למעלה מעשר טפחים. [חייב], דלא תימא האי "על כתיפו" דתנן בעינן שיהא החפץ משולשל למטה מעשרה טפחים. קמ"ל רבי אלעזר שאע"פ שהחפץ למעלה מעשרה טפחים חייב. ע"כ תוס'. שכן משא בני קהת. למעלה מעשרה טפחים. דילפינן מארון. דאמר מר ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה וגמירי דכל טונה דמידרי במוטות. כל משא הנישא במוט. תרי תילתי מתחת ותילתא מלעיל אישתכח דלמעלה מעשרה טפחים הוה קאי. [דגובה] דבן לוי שלש אמות, שהן י"ח טפחים. והארון למעלה מראשו שלשה טפחים ושליש. אישתכח דשולי הארון הן י"א טפחים ושליש גבוה מן הקרקע. תוס', רבינו ישעיה פירש, כיון דתילתא הוה מלעיל, נמצא שלא היה משולשל למטה מכתפיהם אלא שבעה טפחים פחות שליש. וסתם בני אדם גבוהים שלש אמות שהם שמונה עשר טפחים מכתפיהם ולמטה. הרי מן הארון ועד הקרקע י"א טפחים ושליש. עד כאן תוספת. [המוציא] משאוי על ראשו פטור. דאין דרך בני אדם כך אלא הנשים, והן חייבות. בטלה דעתן. של בני הוצל. אצל כל אדם. שאין דרכן בכך.
<h2>דף צב:</h2>
פיסקא. המתכוין להוציא לפניו. צרר מעות בסדינו שיהיו תלויים לפניו. ובא לו לאחריו פטור. דנתכוין לשמירה מעולה ובאה לו שמירה פחותה ובטלה מחשבתו. לאחריו ובא לו לפניו חייב. דנתכוין לשמירה פחותה ובאה לו שמירה מעולה. ואין זו ביטול מחשבה. בסינר. שעושין לאשה כעין מכנסים לאיש. שכן דרכה להיות חוזר. מלפנים ומאחור. ואם תלתה חפץ בסינר מלפניה ובא לה לאחריה חייבת. אף מקבלי פתקין. רצים המוליכים הכתבים יש להם כיסים תלויים בו, שחוזרים פעמים לפנים ופעמים לאחור. פירוש אחר, אם הוא הוציא הכתב ליתנו רץ אחד ונזדמן לו רץ אחר חייב. הוציאוהו שנים פטורים. שנים שעשאוה פטורים. לא יכול אחד להוציאו וכו'. מפרש בגמרא טעמייהו.
<h2>דף צג:</h2>
פחות מכשיעור. פחות מכגרוגרת, מן האוכל פטור דאינו כשיעור. מן הכלי פטור דהוי טפל לאוכל. את החי במטה פטור. מן החי פטור, דחי נושא את עצמו. מן המטה פטור, שהמטה טפלה לו. את המת במטה. וכזית מן המת וכעדשה מן השרץ. הואיל ולענין טומאה חשיבא, לענין הוצאה נמי חייב. אע"פ שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה סבירא ליה דחייב עליה. ורבי שמעון פוטר. אפילו הוציא כל המת. דסבירא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. והכא נמי אינו צריך לגוף ההוצאה, אלא לפנות את ביתו מתכוין.
<h2>דף צד:</h2>
תוס'. ההוא שכבא. פירש רש"י, שהיה מוטל בבזיון או בדליקה או בחמה. ורבינו ישעיה פירש, שלא התירו להוציאו לכרמלית אלא מפני הדליקה. עד כאן תוספת. לאפוקיה לכרמלית. ע"י ככר או תינוק. כרבי שמעון. דפטר מלאכה שאינה צריכה לגופה. איסור דרבנן מיהא [איכא]. לטלטל מרשות היחיד לכרמלית. שדוחה את לא תעשה שבתורה. לאו דלא תוכל להתעלם. אם זקן ראה אבדה שאין כבודו לחזר אחריה פטור. הכא נמי כבודו הוא שלא יהא מונח בדליקה. פיסקא. וכן שערו. התולש שער ראשו בידו. אבל בכלי חייב, דהוי תולדה דגוזז. וכן הגודלת. שערה, קולעת. הכוחלת. עיניה. הפוקסת. מתקנת שערה במסרק ובידיה. פירוש אחד, טחה כמין חוט בצק בפניה, וכשנוטלת הבצק בשרה מאדים. בכולהו רבי אליעזר מחייב. ובגמרא מפרש משום מאי מחייב.
לעצמו. דמתקנו יפה. לחבירו דברי הכל פטור. דאינו מתקנו יפה. מלא פי הזוג. שתי שערות. המלקט שערות לבנות מתוך שחורות, אפילו אחת חשיבא ליה, שלא יראה כזקן. לא ילבש גבר שמלת אשה. שמתכוין לייפות עצמו כאשה. ציצין. רצועות דקות של בשר שיוצאות סמוך לצפורן. והוא שפירשו כלפי מעלה. מצד הצפורן התחילו לפרוש. דמצערי ליה טפי.
<h2>דף צה.</h2>
זילחא. להרביץ העפר. מצטער מהבלא. מאבק העולה. לאו אדעתאי. לא ידעתי ברייתא זו. אשה חכמה. אשת ת"ח. מרבצת ביתה. רוחצת פניה בזוית זו, וידיה בזוית זו. דס"ל כר"ש. דדבר שאינו מתכוין מותר. אפילו לכתחלה. להרביץ ביתה במים. אפילו שלא כדרך רחיצה שרי, שאינו מתכוין לאשוויי גומות.
מעציץ נקוב חייב. דהוי כתולש מן הקרקע. ור"ש פוטר. ובלבד שלא יתלוש שורש כנגד הנקב, אם ניקב למטה בשולי הכלי שאין מחזיק רביעית שחייב.
<h2>דף צו.</h2>
הזורק מרה"י לר"ה חייב. תולדה דהוצאה היא. ר"ע מחייב. ובזורק למעלה מעשרה פליגי. דר"ע סבר קלוטה כמי שהונחה דמיא, ורבנן סברי לא אמרינן קלוטה כמו שהונחה דמיא. כיצד. ארבנן קאי דפטרי. ירושלמי [פי"א ה"א], אית תנאי דתנו כיצד, ואית תנאי דלא תני כיצד. מ"ד למעלה מעשרה פליגי רבנן תני כיצד, ומ"ד למטה מעשרה פליגי אבל למעלה מעשרה דברי הכל פטור לא תני כיצד, דדברי הכל היא. גזוזטראות. זיזין היוצאין מן הכותל ומניחין עליהן הנסרים להלך. זו כנגד זו. בשני צדי ר"ה והן רשות היחיד שגבוהים עשרה ורחבים ארבעה. פטור. שלא מצינו זריקה והושטה במלאכת המשכן מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים מפסקת ביניהם. שלא היתה עבודת הלויים כך להושיט מעגלה לעגלה שכנגדה אלא לעגלה שלפניה ושלאחריה. שארבע עגלות היו לבני מררי נושאי קרשי המשכן, שהולכות שתים זו בצד זו. וכשהיו פורקין את המשכן לטעון העגלות לא היו מעמידין אותן אלא דרך הליכתן שתים זו בצד זו, ואחוריהם סמוך למשכן, ושתים זו אצל זו לפניהם דרך הליכתן לאורך רשות הרבים. ופורקי המשכן היו מושיטין הקרשים לשעל שתי העגלות הסמוכות למשכן. והם מושיטים לאותם שלפניהם. אבל מעגלה לעגלה שבצדה לא היו צריכים להושיט, שהרי שתיהן סמוכות לקרשי המשכן. היו שתיהן בדיוטא אחת. בעלייה אחת באורך רשות הרבים על פני הבית, שיש הפסק רשות הרבים ביניהם. הזורק פטור. הואיל ולמעלה מעשרה הוי. דלא מצינו זריקה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים במשכן, לא באורך רשות היחיד ולא ברוחב. המושיט חייב. לפי שמצינו בה הושטה למעלה מעשרה במשכן מרשות היחיד לרשות היחיד וקצת אורך רשות הרבים מפסקת ביניהם. שכך היתה עבודת הלוים, כדמפרש ואזיל כיצד מצינו כזה בעבודתן שבשתי העגלות [זו אחר זו] ברשות הרבים. ופורקי המשכן מושיטין לאותן שהן על העגלות שאצלן הן סמוכות וקרובות, והן מושיטין לאלו שלפניהם. אבל לא זורקין. שאין הקרשים נזרקין מפני כובדן. רבינו האיי גריס "היו שתיהן בדייטי אחת", בין באורך ר"ה בין ברוחב ר"ה היו שתי גזוזטראות ונתן נסר בין גזוזטרא לגזוזטרא חייב. שכך היו עושים הלויים, מציבים הקרש על שתי עגלות, ראשו אחד של קרש על עגלה זו וראשו אחד על עגלה זו, ולפי זה כל זמן שמופלגות זו מזו באלכסון, שאין יכול לחברן בנסר ולעשות בדייטי אחת, המושיט פטור.
<h2>דף צט.</h2>
חוליית הבור. עפר שסביבות הבור הוי רשות היחיד אם גבוה עשרה טפחים. פחות מכאן פטור, דהוי כרמלית. תוספת. בעל כרחין סלע הוא משום גובה, ובור לעומקא. וחוליית הבור הכי משמע חפירת הבור שהיתה עמוקה עשרה. ובגמרא מפרש דהאי דנקט חוליית הבור ולא תני הבור והסלע, משום דבור וחולייתו מצטרפין לעשרה, שאם לא היה הבור עמוק עשרה טפחים, שמצטרף עפר חפירתו ששם לפיו להשלים לעשרה. כן פירש רבינו שלמה ורבינו ישעיה. ע"כ תוס'.
<h2>דף ק.</h2>
הזורק למעלה מעשרה טפחים בכותל. ואינו מקום מסויים אלא על פני הכותל, פטור. כזורק בארץ. וחייב ובגמרא מוקי לה בדבילה שמינה שנחה על פני הכותל. זרק. חפץ בר"ה. חוץ לארבע אמות ונתגלגל תוך ארבע אמות פטור. דלא נח חוץ לד"א.
<h2>דף ק:</h2>
בים. כרמלית הוי. רקק מים. שאין המים גבוהים עשרה טפחים, ובני אדם מהלכים בו. וקמ"ל דהילוך ע"י הדחק שמיה הילוך. ולהכי תני תרי זימני "ורשות הרבים מהלכת בו", דממשנה יתירה שמעינן דדוקא הילוך ע"י הדחק שמיה הילוך אבל תשמיש ע"י הדחק לאו שמיה תשמיש, למעוטי חורי ר"ה או גומא עמוקה תשעה טפחים דלא חשיב ר"ה דלאו תשמיש נוח הוא. רקק תרי זימני חד בימות החמה וחד בימות הגשמים. דהוו ר"ה. מן הים ליבשה. מכרמלית לר"ה. מן הים לספינה פטור. דזורק מכרמלית לרשות היחיד. ומספינה לספינה. זו וזו רשות היחיד. מוציא הימנה זיז כל שהו. דכרמלית מארעא משחינן. מקרקע הים ואוירא שהוא למעלה מעשרה ואפילו מן הים עצמו מקום פטור הוא. ואפילו זיז לא ליבעי אלא כי היכי דליהוי היכירא. דמקום פטור הוא. עושה מקום ארבעה וממלא. דסברי כרמלית משפת מיא משחינן וארעא סמיכתא היא. ומטלטל מכרמלית לרשות היחיד. להכי עביד ארבע מחיצות סביב במחיצות נמוכות. ומחיצה תלויה מתרת במים ואע"פ שאינן עשרה טפחים המחיצות. פירוש אחר, עושה מקום ארבעה רוחב. בין המחיצות. ולעולם המחיצות [גבוהות] עשרה טפחים. וזה נראה לי עיקר. ואע"ג דבקעי דגים. לא חיישינן. דבקיעת דגים לאו שמה בקיעה. ושופכים דידיה. שדי להו מדופן הספינה דכוחו ההולך בכרמלית לא גזרי בהו רבנן.
<h2>דף קא:</h2>
פיסקא. ספינות קשורות. כל זמן שקשורות מטלטלין מזו לזו ע"י עירוב. תוספת. אע"ג דמוקפות. שהן סמוכות זו לזו, כמו [ביצה ל"ג ע"ב] מקיפין שתי חביות. ע"כ תוס'. נפסקו. בשבת. נאסרו. לטלטל מזו לזו. חזרו ונקשרו. בשבת. מותר לטלטל מזו לזו. שוגגין. דסברו אין איסור בקשירתן. מוטעין. דסברו לקשור דבר אחר, ונקשרו הספינות. וכן מחצלאות. הפרוסות לרשות הרבים בארבע מחיצות. לא שנו אלא לזרוק. לאו שמה מחיצה אלא לחייב הזורק מרשות הרבים שם, אבל לטלטל בתוכו אסור. אמזיד. כשעשו המחיצות בשבת במזיד אסור לטלטל בתוכו. אבל שוגגין אנוסין ומוטעין, אפילו לטלטל בתוכו מותר.
<h2>דף קב.</h2>
הזורק. בשבת. ונזכר. לאחר שיצאה האבן מידו. פטור. ואע"ג דנחה, לפי שלא נגמרה מלאכה בשגגה. אי נמי לא נזכר וקלטה כלב מאיליו, דלא נתכוין הוא פטור, דלא הוי מקום ארבעה. אבל נתכוין חייב, דמחשבתו משויא ליה מקום כדאמרינן בעירובין בפרק בתרא. הזורק. כדי לעשות חבורה, דהוי תולדה דחובל. תחילתן וסופן שגגה. אבל תחילתן או סופן שגגה אינו חייב חטאת.
<h2>דף קב:</h2>
הבונה. שאמרו באבות מלאכות [ע"ג ע"א]. המסתת את האבן. אחר שחצבה מן ההר מחליקה ומרבעה. המכה בפטיש. להשוות סידקי הכלי בפטיש קטן. זהו גמר הכלי. ובמעצד. ג"כ עושה בכלים של עץ. נוטל מעצד קטן ומייפהו להסיר בליטותיו. והקודח. קודח עץ בכותל כל שהו. תוספת. כדי לתקוע שם מסמר לחבר הקורות. חייב משום בונה, דמה לי בנין באבנים מה לי בנין בעצים, יש שעושה בית בעצים ואינו בונה שם אפילו אבן אחת. ע"כ תוספת. כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת. אע"פ שפעמים מוסיף עליה, הואיל וזימנין מקיימין אותה כמות שהיא חייב. ומלאכתו מתקיימת בשבת. האי "בשבת" העושה מלאכה בשבת קאי. בקורנס. פטיש גדול שמפשטים עמו העשת. ובלעז מרטילו. על הסדן. אנקודנ"י בלעז. מפני שהוא כמתקן מלאכה, אע"פ שאינו מכה על הפעולה. וי"מ פעמים מכה על הסדן להשוות בליטת הקורנס, שלא יקלקל הכלי. עייל שופתא בקופינא דמרא. יתד קטן שתוחבין בבית יד של מרא שלא יצא. לול של תרנגולין. של עץ הוא, וסתום. ונוקבו שיצא ריח הצואה ולא יזיק להן. משום בונה. דפעמים בבנין הבתים עושים לאויר חורים וחלונות. וגבי היתד לבית יד (מפקא) [תוחב] שם שיהא חזק ודומה לבנין. ואע"ג דאין בנין בכלים לא מחייב רב משום בנין הכלי אלא [משום שהוא] דומה לבנין דעלמא. אי נמי שמא יתקע, ודומה לבנין. משום מכה בפטיש. דזהו גמר מלאכתו בין בנקב הלול בין ביתד המרא.
<h2>דף קג.</h2>
החורש כל שהוא. דחזי לזרע של כרוב. המנכש. עשבים במחובר מן התבואה. המזרד. ענפים לחים מן האילן להקל מעליו שהן רבים. המקרסם. ענפים יבשים. כל שהו חייב, דתיקון האילן או קרקע הוי, כדי שיהא הקרקע נקי בלא עשבים, שרוצה לזורעה, שהיא תולדה דחורש. כדי לבשל כגרוגרת. מביצה קלה. כמלא פי גדי. כדאמרינן בהמוציא [ע"ו ע"א]. משם אחד. שני אלפין. משני שמות. אל"ף בי"ת. משתי סימניות. אחת דיו [ואחת] סיקרא. בכל לשון. היו האותיות אפילו בגופן של גוים. משום רושם. שעושין בקרשי המשכן, מפני שמפרקין אותו לכשיעמידוהו שלא יחליפו הקרשים. ואתא רבי יוסי למימר דאפילו לא כתב אלא עשה שתי רשומות בעלמא חייב. מצינו שם דקטן משם גדול. נתכוין לכתוב (אות) [תיבה] גדולה וכתב במקצת. ודוקא אותו שכתב, הוא שם במקום אחר. ופליג את"ק.
<h2>דף קד:</h2>
בהעלם אחד. שלא נודע לו בנתים. והן נהגין זה עם זה. נקראים זה עם זה, כגון שכתובים בשני שפתי פנקס. אי נמי בשני כותלי הבית במזרח ובצפון סמוכים זה לצד זה. לוחי פנקס. של חנוני, וטוחין בשעוה. המסרט על בשרו. במכתב (בחול) ובסירא. מאן דמחייב חשיבא ליה ככתיבה. במשקין. במי תותים ורימונים. באבק דרכים. באצבעו סימן כמין אותיות בעפר. באבק סופרים. עפרורית של קסת סופרים שמשליכים ממנו. לאחר ידו. אוחז הקולמוס באצבעותיו והיפך ידו. מרפקו. אצילי ידיו. כתב אות אחת סמוך לכתב. אצל הכתיבה זיווג אות אחרת. כתב ע"ג כתב. העביר הקולמוס על אותיות הכתובות. נתכוין לכתוב חי"ת. ודילג הקולמוס וכתב שני זיינין. על שני כותלי הבית. שאינם במקצוע. כתב אות אחת נוטריקון. שעשה האות ועשה נקודה עליה להודיע שהיא תיבה שלימה.
<h2>דף קה.</h2>
בשתי העלמות. שנודע לו בין אות לאות. ר"ג מחייב. דאין ידיעה לחצי שיעור. לא חשיבא ידיעה, והוי ככותב שתי אותיות בהעלם אחד. ורבנן [דסברי] דיש ידיעה לחצי שיעור.
ר"א אומר האורג. תוס', ר"א אתא לפלוגי אשיעור אורג דתנן לעיל [ע"ג ע"א] באבות מלאכות. שלשה חוטין בתחילה. אם זו תחלת אריגתו של בגד. ואחת על האריג. אם מוסיף הוא על האריג שיעורו באחת, דמצטרף עם השאר, עד כאן תוספת. בין בתחלה. בתחילת הבגד. בין בסוף הבגד. ולאו בסוף דוקא, דאמרינן בפרקין דלעיל [ק"ד ע"ב] דאפילו רבנן מודו אם השלים לבגד אפילו ארג חוט אחד חייב. בנירין. תרתי בתי נירא וחדא בנירא. שתי פעמים מרכיב על חוט השתי בבת נירא שקורין פייג"א. וחדא בנירא. פעם שלישית על חוטי הניר שקורין ליצ"א, המורכב על הקנה. תוספת. בקירוס. מפרש בגמרא מצובייתא, ופירושו כלי שאורגים אותו מן הסיב ומסננין בו יין. פירוש אחר, [כלי] אומנות שעושין מן קנים דקים, האורגים בידים וברגלים, והוא קלוט בשתי כמו הנירים עצמם. עד כאן תוספת. בנפה ובכברה. כולן ארוגין הם ושיעורם כמלא רוחב הסיט. הסיט הוא הרחקה שבין אצבע לאמה, כמו שאדם יכול להרחיב האצבעות. ואם טוה או ליבן או ניפץ וצבע, שהן אבות מלאכות, חוט ארוך כשיעור הזה חייב, אע"פ שלא ארג על פני כל הבגד חייב.
<h2>דף קה:</h2>
וכל המקלקלין פטורין. דלא חייבה תורה אלא דומיא דמשכן, דהתם לתקן הואי. שליף מצובייתא. נימי הבגד שהיו יוצאים ממנו. מוניני. ציר חגבים. פיסקא. המנפס. לשון מנפץ.
<h2>דף קו:</h2>
למגדל. של עץ. חייב. שזו היא צידתו. וצבי לגנה. לא [מיבעיא] אם הכניסו לבית ונעל בפניו חייב, אלא [אפילו] הכניסו לגינה ונעל בפניו זו היא צידתו וחייב. כל המחוסר צידה. אפילו הוא בביברים שעשוי בקרקיף מוקף סביב וצריך לומר "הבא מצודה ונצודנו". נעלו ששנים פטורים. דכתיב בעשותה אחת, יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורים תוספת. לא יכול אחד לנעול. [אז] אורחיה הוא לנועלו שנים, והרי לכל אחד מלאכה, דבלאו איהו לא מתעביד. ע"כ תוס'. ור"ש פטר. כדאיתא בפרק המצניע [צ"ג ע"ב], ממיעוטא דקרא למיפטר זה אינו יכול [וזה אינו יכול]. הגזין. מין חגבים. כל שבמינו ניצוד. לצורך כגון חיה ועוף. שאין במינו [ניצוד]. כגון הני הגזין וחגבים. השני חייב. דראשון לא עבד מידי. השני פטור. ומותר, דכבר ניצוד. לנועל את ביתו לשומרו. את כלי ביתו. והצבי שמור בתוכו. ואפילו נתכוין לצבי, כיון דדרכו לשמור כליו פטור, הכא נמי הואיל וניצוד רשאי השני לשומרו ולישב שם שלא יצא.
<h2>דף קז.</h2>
המפיס מורסא. עוצר מקום שמתקבצת שם הליחה. אם לעשות לה פה. ובתוספתא [עדיות פ"א ה"ז] קתני "אם לקולפה ולעשות לה פה כדרך שהרופאים עושים", דמתקן לה פיתחא שלא יתמלא עוד מליחה. חייב. משום בונה. דמצינו בנין באדם, כדכתיב [בראשית ב'] ויבן ה' [אלקים] את הצלע. אי נמי משום תיקון כלי, דמה לי תיקון כלי מה לי תיקון מכה. ואם להוציא ליחה. שאינו חושש אם סותם הפה, מותר. ונראה לי אפילו לקלפה אם לא נתכוין לפה מותר, דהא מחט של יד נוטל אפילו ליטול את הקוץ. ובודאי פותח פתח. ועוד אמרינן באידך פירקין [ק"ז ע"ב] מאן תנא אם להוציא ממנה ליחה פטור ר"ש היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ואי לאו דקולפה מה מלאכה איכא. ואי בעוצר ודוחק, כדפירש רש"י, ויש לחוש שמא יעשה לה פתח, הוה ליה למימר "מאן תנא דדבר שאינו מתכוין מותר". ואע"ג דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אבל אסור. ואם לרפואה. בדבר שאין בו סכנה. כופין קערה על הנר. שמא תאחוז בקורה, שהבית נמוך. ועל העקרב שלא תשוך. וקמ"ל דמשום נזקא מותר לכתחלה.
שמונה שרצים. החולד והעכבר וגו' דכתיבי בקרא. הצד חייב. דבמינו נצוד. והחובל בהן חייב. דיש להן עור, והויא חבורה שאינה חוזרת לכמות שהיתה מתחלה לעולם, והיא תולדה דשוחט, דמה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגיה. אי נמי משום צובע העור הויא תולדה דצובע. ושאר שרצים פטור. החובל, דאין להם עור. שלא לצורך. דאין במינן ניצוד פטור. חיה ועוף [שברשותו הצדן] פטור. שהרי ניצודין הן. והחובל בהן חייב. דיש להן עור.
<h2>דף קז:</h2>
תוס' הצד פרעוש. פירש רש"י ממקום שאינו ניצוד ועומד, כגון ע"ג קרקע בבגדיו מבחוץ. ע"כ תוס'.
<h2>דף קח.</h2>
פטורי. פטריות. דתליש מאונא דחצבא. מנהגו להיות גדל בשפת הכלי ובכל מקום, זהו גידולו. וחייב משום עוקר דבר מגידולו.
<h2>דף קח:</h2>
פיסקא. אין עושין הילמי בשבת. מי מלח שנותנין לתוך הכבשים. שבתוך הגיסטרא. היא שולי חבית גדולה, וממלאין אותה כרוב ולפת, ונותנים שם מלח וחומץ. מלאכה מרובה אסורה. שאתם אומרים מי מלח מרובים אסור מי מלח מועטים מותר. תוס' ואלו הן מי מלח המותרים נותן שמן תחילה. קודם שיתן את המלח. או יתן שמן לתוך המלח תחילה, קודם שיתן את המים. דהשמן מעכבו, שאין המלח מתערב יפה עם המים, ומתיש את כוחו להיות מי מלח עזין. אבל לא יתן מים ומלח תחילה, ואחר כך השמן לבסוף, דמשעה שנתן מים ומלח יחד נראה כמעבד. עד כאן תוספת. לא בהילמי. הא דתנן הכא. ולא בלחיים. בעירובין בפ"ק [י"ד ע"ב] רבי יוסי אומר עוביין של לחיים של מבוי ג' טפחים. למורייסא. לציר דגים. אין מולחין צנון וביצה, [אין] עושין חתיכות חתיכות מהן ונותנין בהן מלח, דנראה כמעבד אוכל. כישרי כישרי. תילי תילים. [גבוהין עיגול על עיגול. מימלח לא מלחנא] למלוח חתיכות, דמנהג לעשות [כן] בחול. לתוך העין אסור. דגזרו משום שחיקת סממנים. ע"ג העין מותר. דנראה כרוחץ עיניו. רוק תפל. שלא טעם מבערב. אסור אפילו ע"ג העין. דלא עביד לרחוץ בו עיניו, וניכר דלרפואה עביד. קילורין. רפואה של עין, גם הכא כיון דנמחה הקילור במים, מיחזי דלרחיצה קא עביד. כולי האי ודאי לא שרא מר שמואל. לסתום ולפתוח עיניו, דניכר דלרפואה עביד. יד לעין תיקצץ. קודם שיטול ידיו שלש פעמים רוח רעה שורה עליהם ומזקת. לחסודה. מקום הקזה. תיקצץ. כלומר נוח לו שתיקצץ [לפי] שמזיק לו הרבה. יד לאמה. לאו לענין נטילת ידים שחרית קאמר, אלא משום דמביאתו לידי קרי. והכי אמרינן בנדה פרק שני [י"ג ע"א]. לפי טבעת. נקב בית הרעי מתוך שממשמש בה תמיד מביאו לידי תחתוניות. גיגית. כלי שעושין בו שכר. פוליפוס. חולי החוטם. [נדה י"ג ע"א] דלאו בנות הרגשה נינהו. בשעה שרואות דם, דסבורות שמי רגלים הם. אנשים דבני הרגשה. בשעה שרואה קרי איבריו מזדעזעין. [לפיכך] אינו צריך לבדוק, וכי בדיק מוציא שכבת זרע לבטלה. כי לא מרבה נמי. אלא [אפילו] בפעם אחת אסור. אנשים. בעריות. נשים. אמרינן כי מרבה לבדוק משובחת. בצרור. קשה, אינו מחמם. כאילו מביא מבול לעולם. שמוציא ש"ז לבטלה. והתם כתיב [בראשית ו'] כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. יעמוד במקום גבוה וישתין למקום נמוך. ואין ניתזין ניצוצות על רגליו. בתר דאמר להו איסורא קאמר. מוטב שיוציא לעז על בניו. הדר אמר להו תקנתא. יעמוד ע"ג מקום גבוה. עפר תיחוח. מי רגלים נבלעים שם ואין ניתזין על רגליו. וירע בעיני ה'. שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ. סוחטי, לפי שהיה משמש באיברו וסוחט חשיב כאילו שוחט הילדים. (דריש) [כתיב] שוחטי ודריש סוחטי. דשף ויתיב דנהרדעא. שהביאו אבני ירושלים ובני שם כנסת, לקיים מה שנאמר [תהלים ק"ב] כי רצו עבדיך את אבניה. בולשת. חיל. פתוחות אסורות. דכבר ניסכן. ביעתותיה דרביה. אימת רבו עליו, ולא אתי להרהורי, וכן מאימת שכינה עליו. אין זה ילוד אשה. דאין יצרו מתגבר עליו כילוד אשה. נשוי היה. ואין לו הרהור כולי האי. מסייע בביצים. מלמטה ויגביה אמתו ויקלחו מי רגליו למרחוק. וחימום ליכא. מעטרה ולמעלה. כלפי הגוף. כל המקשה עצמו לדעת מהרהר [כדי] שיבוא לידי קישוי היכא דאינו יכול לשמש עם אשתו ויוציא ש"ז לבטלה. וירע בעיני ה'. התם לבטלה הואי, דדש מבפנים וזורה מבחוץ. וירע. נקרא רע, וכתיב לא יגורך רע. לא תהנה לאף. לא תעבור עבירות שהאף יבוא עליך והשטן מקטרג, וזהו מדתו והנאתו. לא תנאיף. למשמש באבר, בין ביד בין ברגל, ויבא לידי חימום. קשים גרים לישראל. דלא בקיאי במצות, ואתו למילף מינייהו. כספחת. כתיב גבי גרים ונספחו על בית יעקב, וכתיב ולשאת ולספחת. דרך איברים. דרך מישמוש וחימום. שבגוף. חדר ששמו "גוף" ושם כל הנשמות נגנזות. כי רוחות שהן לפני אינן נוצרין. יעטוף. לשון איחור, כמו [בראשית ל'] והיה העטופים ללבן.
[ע"ז כ"ח ע"ב] עין שמרדה. מתוך הכאב [נראה] כאילו רוצה לצאת ממקום מושבה. דקדיחא. לשון חימום. רירא. ליחה שיוצא ממנה. דיצא. כאילו קוץ בעינו. דמא. יוצאה ממנה. ודמעא וקדחא. עינו קדחא ומוציאה דמעה. תחלת אוכלא. תחילת חולי. ופצוחי עינאי. פותח עיניו, וקרוב להתרפאות הוא, ואין מחללין את השבת עליו. מעלים אזנים. גידי אזניו נמשכו למטה ומתפרקין הלחיים, וצריך להעלותן. אבל לא בסם. דגזרו משום שחיקת סממנים. מזרף זריף. מכאיב המכה. פירוש אחר, עושה חבורה. איסטומכא דליבא. מקולקל. תוספת. דופני בשר שתחת הלב, והיא טרפשא. פירוש אחר, תנוך שכנגד הלב, ופעמים שנכפף לצד פנים ומעכב הנשימה. ע"כ תוספת. מעלין. עושין לו רפואה דמעלי ליה. פידעתא. פצע. עינבתא. אבעבוע, והוא חולי שגדל בערבה. פרונקא. שליח מלאך המות, כלומר מסוכן הוא. סימטא. אבעבועות מלאות ליחה. צמירתא. חמימות שמקדיח גופו. ונ"מ שמחללים עליה את השבת, שהוא מסוכן. של חלל. הגוף. אינו צריך אומד. דודאי מסוכן הוא ואינו צריך לשאול מרופאים, דודאי מחללין. צמירתא. חמה ביותר. נימא. שרץ של מים. מותר להחם לו חמין. דמסוכן הוא. ניגמע חלא. ישתה מעט חומץ. דאמדוה לתמניא יומי. אמדוהו שהיה מתרפא ברפואה זו בשמונה ימים. עד שיבריא, שמא יתרפא מאיליו.
<h2>דף קט.</h2>
שניגפה ידו. באבן, כמו [תהלים צ"א] פן תגוף באבן רגלך. צומתה. ידו. ביין. ולא יצא דם. ואינו חושש. לגזרת שחיקת סממנים. חמרא. לא מסי. חלא לא. משום דמסי ויש לחוש משום שחיקת סממנים. דמפנקי. מעונגים, וכל דבר שהוא חזק קצת לבשרן וצומתה. גב היד וגב הרגל. דבר שיש בו סכנה הוא. רוחצין במי גרר. אע"פ שהן מלוחין קצת. דרך לרחוץ בהן בחול. אבל לא בים הגדול. דמסו. במי המשרה. ששורין בהן את הפשתן כד אשתהי בגוייהו ניכר דמשום רפואה עומד שם הואיל ומים רעים הם.
תוספת. ולא ספק שבת זו אלא אפילו ספק שבת אחרת. ולא בלבד שיהא ספק נפשות לשבת זו, דפשיטא לן דהיום לא ימות. אלא ספק שאם לא יעשו לו היום [הרפואה] שמא ימות לשבת שבאה. עד כאן תוספת. ואין עושין דברים הללו ע"י גוים. שמא יתעכבו, ובין כך ובין כך ימות. מפני שמצטרפין לדעת אחרת. להתיר אפילו לדבר שאין בו סכנה. ויש גורסין "אבל מצטרפין לדעת אחרת", עם רופאים אחרים, למיהוי כפלגא ופלגא. פקוח נפש. דבר שיש בו קיום נשמה. וא"צ ליטול רשות מב"ד. למה לי למיתני. והזריז ה"ז משובח. אפילו צייד כוורי. היה תופס דגים בהעלאת תינוק. עוקר חוליא. אבן למעט עומק הבור, ויהא נוח לו לעלות. דרגא לחול. דמתבר ליה בשיפי, והוא צריך לנסרים דקים. אי נמי מבקעין בקועין הרבה. תוספת, וכפיס מעץ יענה. [חבקוק ב']. תרגומו ושפיא מגו מרישא. מכבין ומפסיקין. בכלים של מתכת מלאים מים. ובדליקה שיש בה סכנת נפשות קאמר. דמכיך מכוכי. מציע מתקן הגחלים לצלות לערב עליהן.
<h2>דף קט:</h2>
פיסקא. אזוב יין. מפרש בגמ' שומשק. והוא אזוב דאורייתא. ואיכא דאמרי מרוא חיורא, ובלעז מרויי"ו. שהוא לרפואה וניכר, לפי שאינו מאכל בריאים. יועזר. פוליי"ו בלעז. אבוברואה חוטרא יחידאי. עץ שגדל יחידי, שאין לו ענפים אילך ואילך. דשתו ליה למי ששתה מים מגולים, ואינו ניכר דמשום רפואה שתו להו, שמנהג לשתות מהן ולאכול את יועזר. כל האוכלין. הואיל ואוכל הוא, ואינו ניכר דמשום רפואה אוכל בשבת. ואע"ג דאיכא אינשי דאכלי ליה לרפואה, אמרי אוכל לרעבון הוא. תוספת. מפרש בגמרא כוס העיקרים, משקה שכותשין שם עיקרי ירקות ובשמים, מפני שהן לירוקה. לחולי של ירקון. ע"כ תוס'.
<h2>דף קי.</h2>
מי צלפין. דטביל בהו פתו א"נ שתו בהו אינשי, ומי רגלים לא שתו אינשי. אלא לרפואה.
<h2>דף קי:</h2>
ובארצכם, קרי ביה ובכם נמי לא תעשו.
<h2>דף קיא.</h2>
מחמץ. בשירי מנחה דכתיב לא תאפה חמץ. אפייה בכלל היתה ולמה יצתה, להקיש אליה לומר לך מה אפייה מיוחדת שהיא עבודה וחייבין עליה בפני עצמה, אף העורך והלש. והכל מודים שאם לש זה בחימוץ ואחר כך בא זה וערך [ואחר כך] בא אחר ואפה כולם חייבים. במסרס אחר מסרס. זה מיעך ובא אחר וכרת חוטי בצים, חייב זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. על הכורת. גידין חייב, שאינן נתוקין לגמרי [אלא] חתוכים ותלויים בכיס. על נתוק. לגמרי. לא כל שכן. פיסקא. לא יגמע בהן את החומץ. דלרפואה עביד. אבל מטבל. שם פתו ואוכל. לא יסוך בהן יין וחומץ. דלרפואה עביד. אבל סך הוא את השמן. שהיו סכין אפילו בלא מכה במתנים. ולא שמן ורד. דלרפואה עביד. משטכי. שרף, ונקרא בלעז כן. משטצ"י בלעז. לא יערערנו ופולט. דלרפואה עביד. לתוך אניגרון. מים של תרדין. ואמרי דסילקא שתי וליכא רפואה. אע"ג דלא שכיח שרי, דליכא מידי דלחד שרי ולחד אסיר. הואיל ולבני מלכים שרי, לכל ישראל שרי. ורב סבר אי שכיח. לסוך אפילו בלא מכה שרי, ואי לא אסיר דלרפואה עביד.
<h2>דף קיא:</h2>
אלו קשרים שחייבין עליהן. והן של קיימא, ואמרינן באבות מלאכות [ע"ג ע"א] והקושר והמתיר. [ובעינן קשר של קיימא דומיא דקשרי יריעות שהן של קיימא. ושיתיר קשר של קיימא דומיא דציידי חלון שהיו צריכין לפרקים] להתיר קשרי רשתות הקיימים כדי להרחיבן או לקצרן. קשר הגמלים. כעין טבעת של רצועה או מחבל עושה לגמל בחטם, ונקרא זממא, ועומד שם לעולם, והוא קשר של קיימא. וכשרוצה לקשור הבהמה קושר חבל אחר באותה טבעת. ואותו קשר אינו של קיימא לעולם. וקשר הספנים. כעין טבעת עושין מרצועה או מחבל בנקב שבראש הספינה. ואותו קשר מתקיים. וכשרוצה להעמידה קושר רצועה באותה טבעת ומעמידה. ואותה טבעת קרויה אסתרידא, שיכול להתירו באחת מידיו, שאינו מהודק יפה. יש לך קשרים שאין חייבים עליהם. אבל איסורא איכא. קשר שקושר החבל באותה טבעת של גמלה, ובאותה טבעת של ספינה, דפעמים עומד הקשר שבוע או שבועיים. ואינו חייב על קשרן ועל התירן. מפתחי חלוקה. כעין קרסים כנגד לבה לכאן ולכאן. וקושרת של ימין בשמאל ושל שמאל בימין. מהו דתימא חד מינייהו בטליה. ויהא אסור להתיר שניהם. קמ"ל. דמהודקין הן ותמיד קושר ומתיר. תוספת. סבכה. קופיא. ושל פיסקיא. אזור רחב, וחוטין תלויין בראשו לקושרו בהן. ותחת חגורה נקפה [ישעיה ג'] תרגומו ואתרא דהוו אסרן פיסקיא.
קושרין לפני בהמה. שני חבלים בכותלים מכאן ומכאן, אחת למעלה ואחת למטה, ולא גזרינן דילמא חד מינייהו בטליה והוי קשר של קיימא.
<h2>דף קיב.</h2>
בדאושכפי. מתקני מנעלים. כשתוחב הרצועה במנעל קושר קשר של קיימא שלא תוכל לצאת. בדרבנן. זימנין אותו הקשר עומד שבוע, שהוא רחב, ומתוך השינה שמכבדת על העוסק בלילות ללמוד, מוציא מנעל מרגליו ואינו מתיר הקשר. וכשבא לנועלו נועלו קשור. אסתוורא. קרסולים. בדחומרתא. קשר. מעייק. מהודק בחוזק. תוספת. דנפקי ביה בי תרי. וצריך כל אחד לקשור לפי רגלו. איפסיקא ליה רצועה דסנדליה. ונפל הסנדל מרגלו, שע"י הרצועה היה [עומד]. ע"כ תוס'. גמי לח. חזי למאכל בהמה, מטלטלו לקשור סנדלו. מדרבי ירמיה. שהתיר לו ע"י גמי לח. הכא מינטר. שהוא בחצר. התם. בכרמלית לא מינטר. הסנדל, לפיכך התירו לו ע"י גמי.
<h2>דף קיג.</h2>
קושרין דלי בפסיקיא. דלא מבטיל ליה ולא הוי של קיימא. אבל לא בחבל. דמבטל ליה והוי של קיימא. עד כאן תוספת.
איסרי. קשרים. חבל גרדי. שאינו קשר של קיימא, שצריך לו לעשות מלאכתו בחבל. קיואי. כלי האורגין, דאמר שמואל (בפרק כל הכלים) מותר לטלטלן בשבת ואין בהן [משום] מוקצה (משום) [מחמת] חסרון כיס משום דחזו הקנים לתשמיש אחר. ואשמועינן דאין הגרדי מקפיד עליהם ולא הוו מלאכתן לאיסור.
פיסקא. מקפלין את הכלים. כשפושט בגדיו מקפלן כדי שמתרככין ומתייפין בקיפולן. אפילו ארבע וחמש פעמים. כדי לחזור וללבוש באותו יום. מיום הכפורים לשבת. אם חל יום הכפורים בערב שבת. חלבי שבת. כגון איברי תמיד של בין הערבים. קרבים ביום הכפורים. שחל להיות במוצאי שבת. בשני בני אדם. מיישבין את קמטיהן ונראה כמתקן. לא אמרו. דשרי. אלא בחדשים. אבל ישנים קיפול מתקנן. צבועין. נמי קיפולן מתקנן. יש לו להחליף. אחרים היום לא יקפלם. יחליף. אחרים טובים מן הראשונים לכבוד שבת. ישלשל. בגדיו למטה שיהיו ארוכים. והיא מדת עשירים שאינם צריכים להגביה בגדיהם מפני מלאכתן. בגדים שבישל בהן קדירה. שנמאסין, כך בהוצאת הדשן מתלכלכין בדשן, וכשעוסק במלאכתו. כן בשבת יהיו לו נקיים.
<h2>דף קיג:</h2>
פסיעה גסה. שהולך במרוצה. מהו. לאכול אדמה. יש בו משום מוקצה או לא. מפני שמלקה. ומזיק אותו. אם יכול להניח רגלו ראשונה, דאסור לקפוץ. דמיתווסן מאניה. ויבא לידי סחיטה על ידי שבגדיו נישורו במים. שפיר דמי. לדלג. דבורך של שבת כדבורך של חול. בעסקי דרך ארץ. דבור אסור, לומר אני רוצה כך וכך סחורה. הרהור מותר. בלבו.
<h2>דף קיד.</h2>
שיצא במנעלים המטולאים. גנאי הוא, שגורם שלא יכבדוהו. בעילאי. למעלה במנעל, שנראה. אבל בגלד לא חיישינן. בלבושא. (דבר רם) [רבב]. אבל בגלימא, רבב גנאי הוא לו. ואפילו במסכת כלה. דלא רגילי בה אינשי, נתן לבו ושנאה. [ברייתא היא] ומתחלת כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. למיטרח ליה בריפתא. שאחרים יפרנסוהו. ועשית לך ארון עץ. צוהו הקב"ה שיעשה הוא, והצבור עשו לו. שנאמר ועשו ארון. שאין תוכו כברו. שאין לבו שלם להקב"ה. בפיו מראה עצמו חסיד בפני [בני] אדם, ומעשיו אינם כראוי. אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה. מי שעולה בלבו הוא נתעב. לקנות חכמה. זו תורה. ולב אין. אלא ליקרות רבי לכבוד. חבל למאן דלית ליה ביתא. אוי למי שאין לו בית. ותרעא לביתיה עביד. עושה שער לבית שאין לו. כך מי שאין לו יראה ועוסק בתורה טורח בחנם. לא תירתון תרי גיהנם. כלומר תלמדו לשמה. למנוייה. ראש. אם במסכתא אחת. יודע להשיב ממנין אותו גדול בעירו. אם יודע להשיב בכל התלמוד ממנין אותו ראש ישיבה.
<h2>דף קטו.</h2>
כל כתבי הקדש. תורה נביאים וכתובים. בין שקורין בהן. נביאים, שמפטירין בהן בשבת בכנסת. בכתובים אין קורין בהן. שאין מפטירין בכתובים. ויש מפרשים דאפילו יחידים אין קורין בהן מפני ביטול בית המדרש, שכל השבוע עסוק במלאכה ובשבת יש לו לשמוע הדרשה. ואינו נראה לי שאם כן אפילו בנביאים לא יקראו. תוספת. ואע"פ שכתובים בכל לשון. ואיכא מ"ד בגמרא לא ניתנו לקרות בהן. טעונין גניזה. אסור להניחן במקום הפסד. ובגמרא מתרץ לה. ע"כ תוס'. היו כתובין. אכל כתבי הקדש קאי. אבל אם היו כתובין בלשון הקדש בסם בסיקרא מצילין אותן.
<h2>דף קטו:</h2>
הברכות. שמתפללים בכל יום. ומעניינות הרבה פסוקים של תורה כתובים שם. אלא נשרפין במקומן. מתוך שאין מצילין [אותן] למבוי גורם [להם] שישרפו במקומם. טימוס. כרך של קונטריסים. גדול עונש האחרון. שאיבדם בידים. מן הראשון. דכתיבה, דשמא לא יבואו לידי שריפה. פ"ה אותיות. להכי נקט פ"ה אותיות, שפרשת ויהי בנסוע הם פ"ה אותיות. והוא ספר בפני עצמו. וזהו שיעור לס"ת שנמחק להיות בקדושתו אם נשתיירי בו פ"ה אותיות.
<h2>דף קטז.</h2>
הגליונות. שיורי הספרים. ספרי המינים. תורה נביאים וכתובים שכתבן מין, משומד לע"ז. קודר את האזכרות. חותך את השמות וגונזן. אקפח את בני. ימיתו את בני. אם לא הייתי שורף את השמות. שהללו. המינים, מכירין וכופרים. והללו. שאר הגוים, מנהג אבותיהם בידיהם. שמי שנכתב בקדושה. יתן ה' אותך היה כתוב במגילת סוטה ומוחקו במים.
<h2>דף קטז:</h2>
פיסקא. בזמן בית המדרש. עד חצי היום. תוס'. בזמן בית המדרש. קודם אכילה, שהיו דורשים. אבל לאחר אכילה לא היו דורשים משום שכרות. ע"כ תוס'. דמפקי עבדייהו לחירו. שמוציאין עבד כנעני לחירות וכתיב [ויקרא כ"ח] לעולם בהם תעבודו. ודסיירי נכסייהו. פוקדין ממונם לחשב מה צריך לו לשמור שדהו או לענין לעיין בסחורתו. ודקבעי סעודתייהו בשבתות. ואינם באים לשמוע הדרשה. קבעה סעודתה בע"ש. ולא היה תאב לאכול בליל שבת. פירוש אחר, שעיקר תענוגיו אוכל בליל שבת. ואמרינן בפסחים [ק"ה ע"א] כבוד יום קודם לכבוד לילה. תוס'. שטרי הדיוטות. פירש רש"י כגון של חשבונות או איגרות השלוחות למצוא חפץ. ע"כ תוס'. פיסקא. תיק הספר עם הספר אע"פ שיש בתוכן מעות. ולא אמרינן שישפכם ויביא ריקים בלא מעות. למבוי שאינו מפולש. ואע"פ שלא שיתפו ולא עירבו, ואין בו אלא איסור דרבנן. ומשום כתבי הקדש התירו. שלש מחיצות ולחי אחד, זהו מבוי שאינו מפולש. ואינו מציל לתוכו אוכלין ומשקין. דלר' אלעזר אוקמינן, דבעי שני לחיים.
<h2>דף קיז:</h2>
פיסקא. הראוי לאדם. כגון פת ומיני מאכל. והראוי לבהמה. כגון שעורים ותבן. רבי יוסי אומר לעולם מצילין שלש סעודות. הואיל ובלילי שבת מותר להציל שלש סעודות, כל היום נמי מותר להציל שלש סעודות. שלא יבא כל אחד ויקלוט. היין באויר הגג. ולא יביא כלי אחר ויצרף. סמוך לגג, שמא יביא כלי מר"ה. ואין מערימין. לזמן אורחים כדי לקלוט הרבה. אין מציל פת הדראה. פת קיבר. מיום הכיפורים לשבת. אם היתה דליקה ביום הכיפורים שחל להיות ע"ש. ליום הכיפורים. אם חל להיות במוצאי שבת. לפי שקדושת שבת חמורה מיום הכיפורים. בואו והצילו לכם. לצורך אכילתם. ישכים אדם. מיד. והכינו כתיב. ובצע חדא. תופס שתי ככרות ובוצע לאחת מהן. בצע אכוליה שירותיה. בוצע פרוסה גדולה שהיה די לכל אכילתו. כרעבתנותא. כאדם רעב. ריפתא דעירובא. שעירבו בה עירובי תבשילין, שחל י"ט בע"ש. אכלוהו היום. ג' ימים כתיבי בהאי קרא. יש אומרים מדכתיב "היום" שלש (ימים) [פעמים] בשבת, ש"מ דבי"ט אינו חייב בשלש סעודות. יש אומרים גם בי"ט חייב, שהמן לא היה יורד בשבת וביום טוב, ואפילו ביום טוב צריך שלש סעודות. לפי שאין קבע לשתייה, שתמיד הוא שותה.
<h2>דף קיח.</h2>
מחבלו. מחבלו. לשון חבלי יולדה. ניצול מצרות שיהיו באותו זמן.
<h2>דף קיח:</h2>
בלא מצרים. בלא גבול, בלא קץ. אז תתענג על ה'. בעונג שבת. ובראשי שומין. לפי שהתלמידים ישינים בבית רבן כל השבוע ובליל שבת חוזרים לבתיהם. ודגים קטנים מפרין ומרבין, ושומין יפין לתשמיש. כסא דהרסנא. מורייס וציר. תוספת. וערוך [ערך הרסנא] פירש, מביאים דגים קטנים מלוחים, וקמח, וחומץ, ומבשלים אותם. ע"כ תוספת. אשרי אנוש. אפילו הוא כאנוש שעבד עבודה זרה דכתיב [בראשית ד'] אז הוחל לקרוא בשם ה'. יעשה זאת. ישמור שבת. יצאו מן העם ללקוט. וכתיב בתריה ויבא עמלק. את שבתותי תשמורו. מיעוט [רבים] שתים. בפסוקי זימרא. אמרינן. יהא חלקי מגומרי הלל. תהלה לדוד עד סוף הספר. וי"א לאחר שגמר תפלה שאומר הללו את ה' מן השמים הללו אל בקדשו, אלו ב' מזמורים בלבד. אבל הקורא הלל. היינו לא לנו. ה"ז מחרף. לפי שתיקנו הראשונים לאומרו על כל צרה שלא תבא על הצבור לכשנגאלין ממנה.
<h2>דף קיט.</h2>
אפניא דמעלי שבתא. בכניסת שבת. סאוי טחיי. מיני טיגון, והיו טחין הסולת עליהן. תוס' אסתירי. פשיטי. סלעי מדינה, שהן אחד משמונה בסלע צורי. מתליסר טבחי. לטעום בשבת מן המובחר. בגתא דשינא. פרשטו"ל דשן, שחשוב מאד. ומוסיף נורא. מנפח משם האור לכבוד שבת. ספר אחר, תכתקא דשינא, ופירושו כסא של עץ ששמו כן. והוא תדהר כדאמרינן תדהר שגא. ע"כ תוס'. ומשלים להו אצינורא דדשא. נותן אותם בצינור הדלת, ולא היה נכנס מרוב מהירותו להביא בשר יותר. אשור הייא. התאשרו והתחזקו מהר להכין את זאת בעוד שאלך להביא יותר. גודנא. מלבוש רע. בעוד שהיה מדליק האש. שיבוטא. דג ששמו כך. היו עוסקים הם עצמם לכבוד שבת אע"פ שהיו להם שמשים ועבדים. גדיל פתילתא. עושה פתילות. מצלחי ציבי. מבקע עצים. מצתית צתותי. מאחיז האור בקיסמים דקים. מכתף ועייל. מביא בכתיפו מיני מגדים לעונג שבת. קצובים לו מר"ה. כדכתיב [תהלים פ"א] כי חוק לישראל הוא, וחוק לישנא דמזוני [הוא] כדכתיב [בראשית מ"ז] ואכלו את חוקם, אימת חוק לישראל בזמן שמשפט לאלהי יעקב, זהו ר"ה. ברוך ה' יום יום. הקב"ה מזמן כל יום ויום כפי קדושתו. והוא יזמין בערב שבת לכבוד שבת. מראשון בשבת טרח לכבוד שבת. להקדים. האכילה לכבוד שבת. לאחר. כדי שיהא רעב ויאכל לתיאבון, וזהו עונגו. בקייטא. בקייץ. היכא דמטא שמשא. כדי שימהרו לאכול. וכן בחורף במקום קרירות, שיהא בו צל.
<h2>דף קיט:</h2>
לא תחלוניה. להתנהג בו מנהג חול לאכול מהר. צ"ל ויכולו. שמספר בשבחו של הקב"ה. ובשבת. שבת וינפש. לשבת אחרת. כך תזכה לעשות. תוס'. ויכולו. הקב"ה וזה המספר בשבחו של הקב"ה ובשבח שבת. יסדיר אדם בע"ש. לכבוד שבת, ובמו"ש נמי כבוד שבת ללוותו ביציאתו דרך כבוד. כבני אדם המלווין המלך ביציאתו מן העיר. חמין. לרחוץ ולשתות. ע"כ תוס'. מלוגמא. רפואה. בשעה שאין ב"א מצויין לכבותה. בשבת.
<h2>דף קכ.</h2>
פיסקא. בואו והצילו לכם. שכן מנהג להזמין אורחים. ואם היו פקחים. לשאול שכרם כפועלים. דיראי שמים הם דשכר שבת ליכא הואיל ולא התנה עמהם. עושין עמו חשבון. כמה שכר יבא לטרחן. לחצר המעורבת. ולא אמרינן כיון דלמקום היתר מציל, יציל טפי משלש סעודות. משום דאדם בהול על ממונו אתי לכבויי. לחצר שאינה מעורבת. נמי התירו לכבוד שבת אם החצר מוקפת מחיצות אלא שלא עירבו. להציל. בכלי אחד אפילו מאה סעודות. לקפל. בשנים ושלשה כלים מכאן ומכאן, הואיל ושריוה היתירא הא שלש סעודות ותו לא. לאותה חצר. אפילו מאה סעודות. פירס טליתו וקיפל. מכאן והניח בטליתו, וכן בכמה מקומות. כבא להציל דמי. כיון דמניח בטלית אחת אפילו מאה סעודות. מדקא מיבעיא ליה הכי ש"מ הלכתא כרב הונא. מהפקירא קא זכי. דהא בואו והצילו לכם קאמר. תוס' הכא בירא שמים עסיקינן. המציל הזה הוא ירא שמים, ולא חסיד לוותר משלו. דלא ניחא ליה דליתהני מאחרים. בזכיה דהפקירא, דידע דלאו מרצונו הפקירן. ובחנם נמי לא ניחא ליה דליטרח. דלאו חסיד הוא למחול על שלו. וה"ק וכו'. ע"כ תוס'.
פיסקא. ולשם הוא מוציא למר כדאית ליה [ולמר כדאית ליה] לחצר המעורבת. רבי יוסי אומר י"ח כלים. שכן מנהג ללבוש יחד לפעמים. ובגמרא מפרש להו י"ח כלים מאי ניהו. וחוזר ולובש ומוציא ר"מ היא. ורבי יוסי פליג עליה, דאינו חוזר ולובש ומוציא. בואו והצילו עמי. שכן מנהג להשאיל כלים לחבירו. להכי לא אמר "לכם" כדאמר לעיל. והכי איתא טעמא בירושלמי [פט"ז]. עור של גדי. לח. מפני שמגין על התיבה שלא תשרף. והוא מחריך. מן האור ואינו נשרף. ומניחה במקום שלא אחז האור. אוסר בכלי חרס חדשים. דסבירא ליה לרבי יוסי גרם כבוי אסור.
<h2>דף קכ:</h2>
תוספת. אלא בשוכח. שכחו מבעוד יום על הטבלא שלא מדעת. אבל מניח נעשית טבלא בסיס לדבר האסור. ואסור לטלטלה כדי לנערה. ופוסק רבינו ישעיה דבין נר שע"ג טבלא בין נר שאחורי הדלת תרוייהו אסירי, דפסיק רישיה הוא. ואמרינן בגמרא דלייט עלה רבא. ע"כ תוספת. אסור לפתוח ולנעול. כדי שיבא הרוח ויכבנה, דפסיק רישיה הוא. אסור לפתוח דלת כנגד המדורה. שיבוא הרוח ויבעירנה. ואפילו ברוח מצויה. דגזרינן רוח מצויה אטו רוח שאינה מצויה.
<h2>דף קכא.</h2>
אין אומרים לו כבה. דאמירה לגוי שבות. ואם היה מכבה אין אומרים לו אל תכבה. שאין שביתתו עליך. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליך. וכגון שעושה על דעת אביו, וכגון שיכיר הקטן דניחא ליה לאבוה במאי דעביד. כופין קערה. של חרס. על הנר. כגון שהיתה קורת הבית נמוכה. תוספת. ואע"פ שנוטל כלי להציל הקורה שאינה ניטלת. מעשה בא. כפיית כלי על עקרב. בערב. שם מקום. חושש אני לו מחטאת. כלומר כיון שלא היה העקרב רץ אחריו איני יודע אם חייב חטאת משום צידה ואם לאו. ע"כ תוספת.
<h2>דף קכא:</h2>
חמשה נהרגין. דודאי ממיתין ודברי הכל מותר להורגן. ובנישופין בו. דרך הנחש לנשוף בפיו כעין שריקה כשרואה שונאו וכועס. רוק דורסו לפי תומו. בדרך הליכתו ואינו חושש דאתי לאשוויי גומות, לפי שאינו מתכוין. ואע"ג דממילא הוא, כי לא מיכוין שרי. נחש דורסו לפי תומו. אינו צריך לעקם הדרך, אלא דורסו והולך לו, ואם מת בדריסתו אינו חושש, ואפילו לרבי יהודה, מדרבנן אסור ובמזיקין לא גזור. ולהורגו לכתחילה אסור, דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, ואפילו במזיקין אסור הואיל ואין רצין אחריו. סחיפו עליה. הביאו כלי לכפות עליו. פמוטות. מנורות של מתכת ולא של חוליות. כאותם של בית אביך. דקטנות הן. דבגדולות אדם קובע להן מקום ואסור לטלטלן.
<h2>דף קכב.</h2>
קרונות. שעושין להוליך בני אדם. כאותן של בית אביך. דקטנים הם.
פיסקא. ואם בשביל ישראל אסור. לכל ישראל להשתמש בו, כדאמרינן [ביצה כ"ה ע"א] גבי פירות שיש במינן במחובר שאסורים לכל ישראל. וכה"ג אמרינן גבי גוי שליקט עשבים בשביל ישראל אסור לכל ישראל, ואם לא בשביל ישראל מאכיל ישראל לבהמתו. אוקימנא דקאי באפה ואזלא התם, עומד לפניה שלא תלך למקום אחר, אבל הוא אינו עומד על העשבים קרוב להם, דניחוש שמא יטלטלם ואסור משום מוקצה. תוספת. מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים. המחוברים לרעות בשבת, דליכא למיגזר שמא יתלוש בידו. ואינו מעמידה ע"ג מוקצה. שמא יטול בידו ויאכיל. עד כאן תוספת. כתב בעל התרומה עבד או אמה השואבים מים בשבת (אם) בשביל ישראל ושואב מבור שהוא ברשות הרבים ומביא לרשות היחיד, ואפילו הבור רשות היחיד שגבוה עשרה ורחב ארבעה, התיר רבינו תם, לשתות לפי שהיה ישראל יכול לילך ולירד לבור ולשתות שם. ונראה לי דטעמא כדאמרינן בפרק שואל [ק"נ ע"ב], מותר לאדם לומר לכרך פלוני אני הולך למחר, שאם יש בורגנין הולך היום ומי שאינו רוצה לסמוך על היתר זה, אם הגוי מילא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, לדידן דלית לן רשות הרבים, כפירות הבאים מחוץ [לתחום] דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר [ביצה כ"ה ע"א]. ואם הגוי הדליק האש בשביל ישראל קטן או בשביל ישראל חולה, אע"פ שאין בו סכנה מותר גם לבריא להתחמם כנגדו. ואם היה בו מעט אש, שיכול להתחמם בדוחק, ובא גוי והרבה עצים, או היה בבית נר אחד ובא גוי והדליק נר אחר אפילו בשביל ישראל מותר. ואסור לישראל לומר לגוי עשה האש למחר או הדלק נר בלילה. אבל בחול מותר לומר לגוי למה לא עשית לי האש בשבת שעברה, אע"ג דעל ידי כן יעשה גוי האש לשבת הבאה. כל זה בספר התרומה. וזה אי אפשר, דאפילו בלא דיבורו, אם הדליק מאיליו אסרה המשנה, וכל שכן שאינו יכול לומר לו מדוע לא עשית כן, שבדיבורו ידליק. ונראה לי דטעות סופר הוא, אלא כך הוא [הנוסח הנכון] אבל בחול מותר לומר לעבדו למה לא הדלקת האש לעצמך, שאינו מוזהר על שביתת שבת עבד ואמה גוים, כדאמרינן בכריתות פ"ב [ט' ע"א] ר"ש אומר אחד גר תושב ואחד עבד ואמה עושין מלאכה לעצמן כישראל בחול. ופסקינן הלכה כרבי שמעון. והאי דכתיב וינפש בן אמתך והגר, [היינו] שלא יעשה מלאכה לאחרים. ואע"פ שהעבד מדליק האש בשבילו על ידי דיבור של ישראל, מותר ישראל להשתמש בו.
אם רוב גוים. מותר במוצאי שבת לרחוץ מיד, [כי] ודאי לא בשביל ישראל נתחמם. מחצה על מחצה. כיון דליכא למיקם עלה דמילתא איכא למימר אדעתא דישראל קא עביד. אריסותא מרחץ לא עבדי אינשי. ויאמרו שישראל מחממו. מוריקאי. ישראל וגוי זרעו כרכום בשותפות, הגוי עובד ומלקט כרכום בשבת, וישראל עובד ומלקט בראשון בשבת. שכרכום מתבשל במעט מעט. אסור. דגוי שליחותיה דישראל עביד. אם התנו מעיקרא. קודם שירדו לעבוד השדה, מותר, דלא שליחותיה דישראל עביד, ובתנאי כן קבלוה מתחלה. ואם באו לחשבון. שאמרו לפי מה שעבדת השדה וליקטת הכרכום, אעבוד ואלקוט גם אני, אסור. דאיגלאי מילתא דשליחותיה עביד.
<h2>דף קכב:</h2>
כל הכלים ניטלין בשבת. ואפילו שידה תיבה ומגדל. והוא שאינן מחזיקים ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש. ודלתותיהם עמהם. ואינם מוקצין. לדלתות הבית. שהן בקרקע ואסור. מוכנין אגב אביהן. בעוד הכלי קיים. נוטלין. דאין סתירה בכלים. ולא מחזירין. גזירה שמא יתקע. ולא משום בנין. של לול של תרנגולין, שהוא מחובר לקרקע ויש בנין וסתירה בקרקע. פיסקא. נוטל אדם קורנס. אפילו מלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו ולצורך מקומו. מגירה. כעין סכין שיש בה פגימות הרבה. לגור בה את הגבינה. שממהרת לחתוך דבר קשה. מגריפה. יעים [שמות ל"ח] תרגומו מגרופייתיה. לגרור בה את הגרוגרות. מן החבית. רחת. פאלא בלעז. דף מרובע כמין זרת בראש מקל ארוך בשתים ושלש אמות. מלגז. עתר שקורין פורצינ"א בלעז, ולו שלש שינים, ומהפכין בו את התבואה לגורן. לתת עליו לקטן. מזונות. כוש. פלך, פוס"ו בלעז. כרכר. כלי שאורגין בו וראשו חד. לתחוב בו. לאכול [בו] תותים ופרי רך.
<h2>דף קכג.</h2>
כיון דקפיד עליה. שלא יתלכלך כדבר שיש בו חסרון כיס הוא, ואפילו ר"ש מודה. בסיכי זיירא ומזורי. כלי אורגים הם, ויש מפרשים כלי צבעים. דעצר ביה. כדי שיהיו הבגדים מקומטים ונאים. דחביט ביה. מכביד עליהן. פגה. תאנים שלא בשלו כל צורכם. שטמנה בתבן. כדי שיתבשלו. והתבן מוקצה הוא, ואינו ראוי לאכילת בהמה. בגחלים כבויות. שהם מוקצים. מגולה מקצתה. מבעוד יום, דאדעתא דהכי עבד, כדי לאחוז בה, ולא עבדה בסיס לדבר האסור, דהא הכינן מבעוד יום לטלטלן. תוחבן בכוש. והן ננערות מאליהן. דטילטול מן הצד הוא. והלכה כרבי אלעזר. ודוקא באוכלים התירו טלטול מן הצד, אבל לא לדבר אחר, כדאמרינן בפרק כירה [מ"ג ע"ב]. פיסקא. מחט של יד שעשוי לתפור בו. ושל סקאין. שעשוי בהן שק, והן גסים וראויים לפתוח בו את הדלת אם אבד מפתח. חרירה. מקום שמניח בו החוט. עוקצה. חודה של מחט. ואית דמפרש חרירה חודו, לפי שבו עושה חור בבגד בשעה שתופר. ועוקצת מקום שמניח בו החוט. אסובי ינוקא. מפשט אבריו ומתקנן בשעה שהוולד נולד. רב נחמן אסר. דהוי כבונה. רב ששת שרי. כיון דאורחיה הוא שרי.
<h2>דף קכג:</h2>
קנה של זיתים אם יש קשר בראשו. כעין פקק של קנה קולמוס. מקבל טומאה. דעביד לקיבול. בשעה שמהפך זיתים ממלאהו זיתים, והופכו ורואה אם ראויים לכתשם, שנגמר בישולם. תוספת. מסר הגדול. מגירה גדולה שעשויה לקצץ קורות. ויתד של מחרישה. כלי ברזל שהוא עשוי כסכין, שבו עושה חריץ של תלם. דהנך קפיד עלייהו ומייחד להו מקום, דלא חזו למלאכה אחרת. עד כאן תוספת. חרבא דאושכפי. סכין רחב שיש לרצענין. דאשכבתא. של קצבות. וחצינא דנגרי. אייש"א בלעז. כיתד של מחרישה דמי. ואדם קובע להם מקום, ודבר שיש בו חסרון כיס הוא. פיסקא. לצורך גופן. אם הוצרך לתשמיש גוף הכלי. לצורך מקומו. של כלי. ואפילו מחמה לצל. שלא יתקלקל בחמה. שלא יגנב. דומיא דמחמה לצל הוא.
<h2>דף קכד:</h2>
בי סדוותא. כרים וכסתות. והוו מלאכתו להיתר, ואפילו מחמה לצל שרי. מכבדות של מילת שרי. דאינן עשויין אלא לכבד שלחן, דמלאכתו להיתר הוא. אבל של תמרה. לכבד את הבית עבידא, ואתי לאשוויי גומות, ומלאכתו לאיסור הוא. הא דקאמר הגאון הפוסק הוויין ליה מכבדות של תמרה דבר שמלאכתו להיתר משום דקיימא לן כרבי שמעון אינו נראה לי, דהא פסיק רישיה הוא, שמשוה גומות בשעה שמכבדת בהן ומודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות. ואפשר להתיר [משום] דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולא הויא מלאכתו לאיסור.
פיסקא. ובלבד שיהו עושין מעין מלאכת. כל דהיא ולא בעינן מעין מלאכתו ראשונה. לצוק בתוכה מקפה. דבר עבה הוא, דומיא דבצק. מוכן הוא אגב אביו. קודם שנשבר, ומותר. נולד הוא. למלאכה, ואסור כמוקצה. דאייתור. שנותרו מבנין. שרגינהו. סדרן זו על גבי זו. חרס קטנה מותר לטלטלה. דתורת כלי עליה, שראוי לכסות בו. ברסתקא. בשוק. וקא כפר ליה. מקנח בה את רגלו. לא מסתייא דלא גמריתו. לא דיי לכם (שאכם) [שאינכם] יודעים. השתא נמי חזיא לדידי. הואיל ובחצר תורת כלי עליה. היא ושבריה מותר לטלטלן. והוא דיש תורת כלי עלייהו בשברים. ולא יספות. לא יתקן להסיר בליטותיה. ואם זרקם לאשפה. מבעוד יום, אע"ג דאיכא עליה תורת כלי כבר ביטלה. טינופא. רוק או צואה.
<h2>דף קכה.</h2>
שברי תנור ישן. ועושין מאחת משבריה כמעשה לבינה, ומסיק אותה ואופה בה. אי ר"מ אפילו לא עביד מעין מלאכתו ראשונה, אלא לדברי רבי יהודה קאמר, אודי לי מיהת דהאי כמעשה לבינה כעין מלאכתו ראשונה. ורבי יהודה סבר לא דמי. דהתם, בתנור. היסקו מבפנים והכא היסקו מבחוץ. שאינו צריך בית יד. ואפילו הכי חשיב כלי. פיסקא. האבן שבקרויה. דלעת יבשה, והיא עשויה לדלות בה, ונותנין בה אבן כדי להכבידה, דאי לאו הכי לא יכול לדלות מפני שהיא קלה מאד ואינה נטבעת במים. ממלאין בה. דהויא דופן לקירויה, דמהודקת היא. ואם לאו אין ממלאין בה. דהויא בסיס לאבן דהויא דבר האסור. כיון דלא הידקה לא בטלה.
<h2>דף קכה:</h2>
זמורה. מחוברת בקרקע. והיא קשורה בטפיח. והוא כלי חרס שדולין בו. ממלאין בה בשבת. ואינו אסור משום דמשתמש במחובר דהא אינה גבוהה מן הקרקע שלשה טפחים. ופירש רש"י דבור אינו עמוק שלשה טפחים. ואינו נראה לי אלא [הטעם] שהזמורה אינה גבוהה מן הארץ שלשה טפחים והיא נטויה על גבי קרקע. ותנן בעירובין [צ"ט ע"ב] היו שרשיה גבוהים מן הארץ שלשה טפחים לא ישב עליהם. הא פחות משלשה ישב עליהם, ואין בו איסור שימוש במחובר. שאינה קשורה. כגון שהזמורה היתה ארוכה, וכפל הזמורה באזני הכלי. גזרה שמא יקטום. שמא למחר תהיה לו ארוכה ויקטמנה. ואפילו בתלוש אסור, שמא יתקן כלי אם לא קשרם מבעוד יום. פקק החלון. נסר מונח ע"ג החלון. בזמן שקשור ותלוי. שאינו נגרר ע"ג קרקע. פוקקין בו. והוי כדלת. ואם לאו אין פוקקין בו. דמוסיף על אהל ארעי הוא ואסור כשמניחו שם ארעי עומד. ואפילו הכי אסור, שאין עושין אהל ארעי. לפרוס בגד על ארבעה קינופות לצל. אלא להוסיף. אם היה נטוי טפח או יותר, למחר מותר לפורסו כולו. דומיא דפקק החלון.
<h2>דף קכו.</h2>
בין קשור בין אינו קשור. וכל שכן קשור ואינו תלוי. סתמא. נגר הנגרר משנה היא בסוף עירובין [ק"ב ע"א]. תוספת. נגר הנגרר. יתד שתוחבין בחור המפתן ונועלין בו דלת. שקשור. בדלת. ונגרר. לארץ. עד כאן תוספת.
<h2>דף קכו:</h2>
בכיפי דארבא. נועצין כעין מעגלין שקורין צירקלי"ש בלעז, ראשו אחד בדופן של ספינה זה וראשו השני בדופן זה, והוא כפוף, ומרחיק חצי אמה ונועץ אחר, וכן על פני כולה. ופורסין עליה מחצלאות או בגדים מפני החמה. בזמן שרוחב המעגל טפח, דהוי אהל מבעוד יום. איקרי אהל. נמצא שם אהל עליו מבעוד יום, וכשהוא פורס למחר אינו אלא מוסיף. בזמן שקשור ותלוי. מתוקן לכך הוא ומותר לפתוח ולנעול בו. ואי לא הוי כעץ בעלמא. ודוקא שיש תורת כלי עליו. קשה בעיני מה שפירש הגאון הפוסק "והוא שיש תורת כלי עליו", דהא אמרינן לעיל בפרק במה טומנין [נ' ע"א] גבי חריות של דקל, ישב אע"פ שלא קישר ולא חישב. והגאון עצמו פסק כן. והתם ליכא [עליה] תורת כלי. על כן נראה לפרש האי "תורת כלי עליה" לא בא למעט שאם לא היתה תורת כלי עליה, דאסור אם הוא מתוקן לכך. אלא מפני שתורת כלי עליה מותר אע"פ שלא התקינה לכך מבעוד יום, אבל אם התקינה לכך מבעוד יום מותר אע"פ שאין תורת כלי עליה. וגבי קורה ואסיתא דאמרינן "זו תורת כלי עליה", [רוצה] לומר אע"פ שגדולה היא ולא הוזמנה לכך, הואיל ותורת כלי עליה שרי. אדרבה. מחזיק חצי כור, והוא לתך. כסוי קרקעות. כיסויי בור ודות. אם יש להן בית אחיזה. הוי ככלי. ואי לאו הוי כקרקע.
דתנן. בסוף האי מסכתא [קנ"ז ע"א]. מדבריהם. דאבא שאול בן בטנית ואביו של ר' אלעזר בר' צדוק. למדנו שפוקקין. מדפקקו את המאור בטפיח. ומודדין. לדבר מצוה, כי היכי דמדדו הן את המקוה ואת המטלית. וקושרין בשבת. קשר שאינו של קיימא. מדקשרו את המקידה בגמי. מקידה, כלי חרס. משום דמעשה רב. אלמלא שיודע את הדבר בבירור לא היה עושה מעשה.
מפנין אפילו ארבע וחמש קופות מפני האורחים. שאין להם מקום לישב. ומפני התלמידים, כדי ללמוד. ארבע מחמש. אפילו לא היו באוצר אלא חמש קופות לא התירו לפנות אלא ארבע קופות, כדי שלא יגמור את האוצר ואתי לאשוויי גומות. וחמש מאוצר גדול. שאין בו משום אשוויי גומות, ואפילו הכי לא יפנה יותר מחמש משום טירחא יתירא. ירושלמי [פי"ח ה"א], רבי זעירא שאל לרבי יאשיה כמה שיעור קופות, אמר לו נלמוד סתום מן המפורש, דתנן תמן [שקלים פ"ג מ"ב] בשלש שלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה.
<h2>דף קכז.</h2>
אבל אתחולי מתחיל. אע"פ שהקצהו מדעתו. אין מתחילין. משום דהוי מוקצה. אבל עושה לו שביל ברגלו. מפנה ברגלו לכאן ולכאן דרך הילוכו, דהוי טילטול מן הצד. כלפי לייא. והא ר"ש מתיר מוקצה בכל מקום. שיעור תבואה צבורה. שיש בה מוקצה. לתך. חמש עשרה סאין. הכל לפי האורחים. מפנין לכל אחד ואחד חמש קופות. אל נא תעבור. לשכינה אמר שלא יעבור בעבור שאכניס האורחים. ועיון תפלה. מתכוין בתפלתו, ולא ימתין שתהא תפלתו נשמעת.
<h2>דף קכז:</h2>
צינורא. רוק פיה, והוא טמא כדאמרינן בנדה פ"ד [ל"ד ע"א].
פיסקא. תוספת. מפנין תרומה טהורה. כלומר ומה הן מפנין דבר הראוי כגון אלו. תרומה טהורה. דחזיא לכהן, אבל טמאה לא חזי ליה. עד כאן תוספת. דמאי. הלוקח פירות מעם הארץ צריך לעשרן דמאי אחד ממאה ונותנו לכהן. מעשר ראשון שניטלה ממנו תרומת מעשר. וכגון שבן לוי הקדימו בשבלים ולא ניטלה ממנו תרומה גדולה, שלא נעשה דגן ברשות ישראל. שנפדה. שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, שהפודה את הקדשו ומעשר שני שלו צריך להוסיף חומש. אע"ג דלא נתן חומש אין חומש מעכב [אותו] מלאכול ואחר כך יתן חומש. אבל לא בטבל. טבול מדרבנן, כגון שנטע בעציץ שאינו נקוב. ואפילו הכי אסור לטלטלו, דחייב לעשר מדרבנן. ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. תרומה גדולה, אבל ניטלה ממנו תרומת מעשר. וכגון שהקדימו בכרי קודם שישראל הפריש תרומה, וכבר נתחייב, שכבר נעשה דגן ברשות ישראל. ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו. וכגון שפדאו אגב קרקעו, ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו. ומעשר חיללו אגב מטבע שאין עליו צורה, ורחמנא אמר וצרת הכסף, דבר שיש עליו צורה. לתך. אבל בציר מהכי לאו אוצר [הוא].
<h2>דף קכח.</h2>
ולא את הלוף. מין קיטנית שאינו ראוי חי אפילו לבהמה. את החצב. עשב שבו תיחם יהושע את הארץ, שהשורש [שלו] מעמיק כנגדו, ואינו יכול לגזול קרקע חבירו. לנעמיות. בת היענה [ויקרא י"א] תרגומו בת נעמיתא. מפשיטין אותו. וימכרנה בחובו. איצטלא. טלית הראויה לו לפי חשיבותו. פיסקא. חבילי זרדין. בעודן רכין ולחין מאכילין אותן לבהמה. ואם הזמינן לכך מבעוד יום שרי. חבילה הניטלת בידו אחת. ואפילו הזמינה למאכל בהמה אסור, דטריחא ליה מילתא ומקצה מדעת. סיאה. פולייו בלעז. אזוב. איספו. קרנית. סדוריי"א. אין מסתפקין מהן. דמוקצין הן. ובלבד שלא ימלול ביד. דדרך חול הוא. מולל בראשי אצבעותיו. דשנוי הוא. וכן באמיתא. מינט"א בלעז. פיגם. רוד"א בלעז. המולל מלילות. שבולין לחין. אבל לא בקנון ותמחוי. דדרך חול הוא. חדא אחדא. אצבע באצבע אחת. חדא אתרתי. אצבע בשתי אצבעות. אפילו טובא. בכל אצבעותיו שרי. מנפח בידו אחת. ובכל כחו להסיר הקשין שלו. ולית הילכתא כרשב"ג. והוא דאין לו נעמיות [אז] אסור לטלטל שברי זכוכית, אבל יש לו נעמיות שרי. וכל הנך דקאמר מטלטלין [מיירי] אפילו אין לו, משום דשכיחי יונים וצבאים. אבל נעמיות לא שכיחי. בשר תפוח. סרוח. וי"מ תפל בלי מלח. מים מגולין. ראויין לחתול. שהחתול אוכל נחש ואינו מזיק לו. אסור להשהותן. מפני הסכנה שמא ישתה מהן אדם. דג תפל. בלא מלח. אסור לטלטלו. דלא חזי למיכל באומצא, אבל בשר תפל ראוי לאוכלו חי באומצא.
<h2>דף קכח:</h2>
פיסקא. שיעלו וירדו. דרך הסל. לפי שהאפרוחים קטנים. ואין בזה ביטול כלי מהיכנו לפי שיורדין [ממנו] תמיד ויכול לטלטלו. שנפלה לאמת המים. ואינה יכולה לעלות, וצער בעלי חיים דאורייתא דילפינן מקראי בפרק אלו מציאות [ב"מ ל"ב ע"ב]. תוספת. צער בעלי חיים דאורייתא. דכתיב [שמות כ"ג] עזוב תעזוב עמו. שברחה. מן הבית. דוחין. בידים. מדדין. אוחזו בצוארו ובצדדיו וגוררו ומסייעו ומנענע לו רגליו. האשה מדדה את בנה. אוחזתו בזרועו ומסייעתו, ומניע רגליו והולך. שנוטל אחת. שהתינוק מגביה רגליו, כשמגביה אחת מניח אחת. ע"כ תוספת. מדדין לא. לפי שמכבדת עצמה ומגבהת רגליה מן הקרקע ונמצא שמטלטלה. אבל אווזא כשאוחזה באגפיה היא מהלכת ברגליה, ומיהו ברשות הרבים לא, שמא יגביהם מן הארץ ונמצא נושאם. והאשה מדדה את בנה אפילו ברשות הרבים, דאי נמי מגבהה ליה דחי נושא את עצמו גבי אדם.
פיסקא. וקורין לה חכמה. מילדת. ממקום למקום. אפילו מחוץ לתחום. מרחמין. היינו לשון רחמנות. בול של מלח. אגרוף מלא. דכאיב לה וזוכרת צער לידה ומרחמת על הוולד. מדלקת הנר פשיטא. מסוכנת היא. מביאה לה ביד. מביאה את השמן בידה כדי לשנות. תוספת. בשערה. סכה שערה שמן וכשבאה אצלה מקנחתו, ואין כאן חילול שבת דאין דרך הוצאה בכך. ע"כ תוספת. אין איסור סחיטה בשיער. אלא בבגד דתולדה דמלבן הוי. ואי [משום סחיטה], סחיטת זיתים וענבים [הויא] תולדה דדש וסחיטת שיער לא דמיא להו. ורש"י פירש אין סחיטה בשיער, שהשיער קשה ואינו בולע. מביאה בכלי דרך שערה. וקושרת הכלי בקליעת השיער.
<h2>דף קכט.</h2>
כל זמן שהקבר פתוח. הרחם, להוציא דם. צריכה אני. דבר הנאה, שמרגשת עצמה בחולי. נסתם הקבר. אינה מסוכנת. לקולא. כלישנא בתרא, דקתני אמרה אין צריכה. אין מחללין, הא סתמא מחללין. לחומרא. כלישנא קמא [דקתני] לא אמרה צריכה אני אין מחללין. סתמא. כל היכא דלא אמרה צריכה אני אין מחללין. על המשבר. כסא שיושבת [עליו] האשה בעת לדתה. באגפיה. בידיה, שאין לה כח. עד מתי פתיחת הקבר. דהויא מסוכנת. חיה. שלשה זמנים יש לה חלוקים זה מזה. למאי הילכתא לטבילה. שאין מטבילין [אותה] עד שלשים יום, שמא תצטנן ותסתכן. ואמטיוה לערסה. הוליכו מטתה בתריה דרבא כדי שיחממנה בתשמיש. צלחו לה תכתקא דשגא. ביקעו כסא של עץ יקר ונקרא שגה. שלא היו לו עצים אחרים. שרשיפא. ספסל. בל תשחית. דספסל נאה כזה ועובר משום [דברים כ'] לא תשחית את עצה. דבל תשחית דגופאי. שלא אסתכן. מנעלים לרגליו. דגנאי הוא לו ללכת יחף. ואפילו הכי ימכרם לצורך הקזה. נפשא חלף נפשא. בשר תחת הבשר, שנתמעט מחלישותו. סומקא חלף סומקא. יין אדום תחת הדם. מנתחי אהדדי. מחתכים זה עם זה ויבואו לידי סכנה.
<h2>דף קכט:</h2>
כל האמור בפרשת תוכחה. שאמרו יחזקאל בתוכחה, החסד שעשיתי לכם במצרים, שהוולדות שלכם נולדו תחת התפוח בשדה, ולא נעשה להם כדרך שאדם עושה לוולדות, ואפילו הכי גידלתים. שמלפפין את הוולד. בבגדיו, ואיבריו מתיישבים. ולאו אסובי ינוקא הוא, דאמרן בפירקין דלעיל [קכ"ג ע"א]. דהתם מתקן חליות שיזרה, ולפיכך אסר רב נחמן.
<h2>דף קל.</h2>
אם לא הביא כלי. איזמל בבית שהוולד בו. מביאו מגולה. משום חבובי מצוה שמחללין עליה את השבת מפני חיבתה. ובסכנה. שגזרו שמד שלא ימולו בניהם. מביאו מכוסה על פי עדים. שלא יחשדוהו שמוליך דבר אחר. לעשות פחמין. שהצורף עושה האיזמל לצורך מילה.
<h2>דף קל:</h2>
שלא ברצון רבי אליעזר. דשרי אפילו דרך רשות הרבים. אלא ברצון רבי שמעון. שהביאוהו דרך חצירות וגגות וקרפיפות. גגות של יחידים. וחצרות של יחיד או של רבים. וקרפיפות, בית סאתים, ואע"פ שלא הוקפו לדירה. אי נמי קרפיפות יותר מבית סאתים שהוקפו לדירה. מותר לטלטל כלים מזה לזה כלים ששבתו באחד מהם אע"פ שלא עירבו בין זה לזה. דהילכתא כרבנן. דאמרי גגות וחצירות רשות לעצמן, וקרפיפות רשות לעצמן. דאין תשמיש תדיר בקרפיף כבחצר, לפיכך אין מטלטלין מזה לזה. משום דאיפסיקא הילכתא כרבי עקיבא. דהויא מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת, להביא האיזמל. ערל. גוי [שנתגייר] שחל שביעי של הזאתו בשבת בערב פסח. דאמרי בית הלל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, וצריך הזאה שלישי ושביעי כאילו נטמא בקבר. ובפסחים [צ"ב ע"א] מפרש טעמא. ודוקא ערל גוי צריך הזאה. ואם חלה הזאתו בשבת ערב הפסח נדחה מפסח ולא יזה עליו הזאה. טמא מת שחל שביעי שלו בשבת. למיגזר. למול. אנשיון. שכחו. ידחה למחר, שלא יביאו האיזמל היום. מישחק קונדיטון. לעשות יינומלין לשתייתכם לא שכחתם. במכשירי מילה. לעשות איזמל או להביאו דרך רשות הרבים. ורבי עקיבא אוסר ורבי אליעזר מתיר.
<h2>דף קלב:</h2>
מילה דוחה את הצרעת. אם היה לו צרעת במקום מילה. ואע"ג דכתיב השמר לך בנגע הצרעת אזהרה שלא יקוץ בהרתו. מילה דוחה הצרעת. דכתיב ימול בשר ערלתו, ואפילו במקום בהרת יקוץ. בין בזמנה. ביום שמיני. שלא בזמנה. לאחר שמונה. יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה. לאחר שמונה. יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה. דאם עבר זמנה אין מלין אותו ביום טוב. לתשעה. נולד בין השמשות. לעשרה. נולד בין השמשות של ערב שבת. לעשתי עשר. כגון שחל יום טוב אחר שבת ונולד בין השמשות של ערב שבת. לשנים עשר. כגון שני ימים טובים של ראש השנה שחלו בראשון בשבת ובשני בשבת. המול לכם כל זכר. לבי דינא אזהר רחמנא. וערל זכר ונכרתה. בגדול שלא מל עצמו הכתוב מדבר, דאילו בקטנים אינו ענוש כרת, ואביו נמי אינו ענוש עליו כרת אלא עשה בעלמא.
<h2>דף קלג:</h2>
[כל] צורכי מילה. לאיתויי ציצין המעכבין את המילה. ומוצצין. להוציא דם. אספלנית. תחבושת העשוי לכך. לועס בשיניו. על ידי שנוי. אם לא טרף. לא עירב. חלוק. בגד העשוי לכך שכורכין על המילה שלא תחזור הפריעה במקום החתיכה ולא יראה מהול. כורך על אצבעו. דרך מלבוש הוא. מל. בשבת. כל זמן שעסוק במצוה. שלא פירש. ציצין. כגון חוטי בשר החופין את רוב העטרה. שמעכבין את המילה. שאינו נראה מהול. פירש. מן המילה. אינו חוזר על ציצין שאינן מעכבין. [משום דהוי] כאילו מתחיל במילה, ומאחר דאינו מעכב אינו מחלל את השבת שלא לצורך ועביד חבורה. מהלקטין. מגלין את העטרה, חותכין ציצין המעכבין. בין השמשות. שכל היום כשר למילה. לא מספקת. קודם שחשכה ונמצא מחלל שבת שלא לצורך דעביד חבורה. תוספת. וענוש כרת. החובל. ומיהו מיתה ליכא, דלא אתרו [ביה] למיתה, ולא קיבל עליו התראה עד כאן תוספת. אבל אי עבד האי חתיכה, וחזר ועבד פריעה, לאו חילול שבת איכא. שוחקין לו כמון ביום טוב. כיון דהותר בו אוכל נפש. ליפקיה. לשפת הבגד.
<h2>דף קלד.</h2>
שהוא אדום. [דעכשיו] כל הדם בין עור לבשר, ולא נבלע באיברים. ואם היה מלו היה יוצא כל דמו. וראיתיו שהוא ירוק. ולא היה בו כי אם רביעית, ואם ממעט ממנו מת מיד. פירוש אחר, דמו היה בלבו ולא נתפשט באיברים.
<h2>דף קלד:</h2>
פיסקא. מרחיצין את הקטן בין לפני המילה. אוקימנא בגמרא מרחיצין, ביום הראשון כדרכו, וביום השלישי מזלפין ביד אבל לא בכלי. מזלפין. דוקא בזילוף, אבל לא ברחיצה כדרכו. רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן. כדרכו אף ביום שלישי, וכל שכן ביום ראשון וביום שני. תוספת. ספק. כגון ספק בן שמונה חדשים שהוא כאבן ספק בן תשעה חדשים. ואנדרוגינוס. יש לו זכרות ונקבות. ורבי יהודה מתיר. דאיתרבי מקרא, כדפרשינן בגמרא. עד כאן תוספת. אין מונעין חמין ושמן מעל המכה. שאינו נראה דמשום רפואה עביד. דאפילו בלא מכה רוחץ וסך. ושותת למכה. ולא ירחוץ את המכה, דנראה דעביד לרפואה. מוך יבש. אינו עביד משום רפואה. תוספת. אלא כדי שלא יסרטו בגדים קשים מכתו. אבל לא כתיתין וגמי יבש. חתיכות בגדים דקות, דמסו. קשיא כתיתין אכתיתין. רישא שרי מוך יבש, דהיינו כתיתי. וסיפא אסור, דקתני וכו'. עד כאן תוספת. אבל לא כתיתין. היינו מוך הנחלקה למטה מן המכה. והא דתנן בפרק שמונה שרצים [קי"א ע"א] אבל סך הוא את השמן ולא שמן ורד בני מלכים סכין ע"ג מכותיהם שמן וורד, מכלל דשאר בני אדם סכים שמן אחר על גבי המכה, והכא אמר שמואל נותן חוץ למכה אבל ע"ג מכה אסור. שניא סיכה דמשהו בעלמא עביד, אבל נתינה הויא יותר מסיכה ואין דרך בחול [לעשות] כך, וגזר משום שחיקת סממנין. והכי מוכח בברייתות דשניא סיכה מנתינה. תוספת רטיה שפירשה. ולהכי נקט "פירשה", שהוא לא נטלה מדעת. מחזירין. דמילתא דלא שכיחא היא. רבי יהודה אומר אם נפלה כולה אין מחזירין. אבל אם הוחלקה למטה מן המכה דוחקה למעלה. עד כאן תוספת. ומקנח פי המכה. מפני הליחה. מפני שהוא ממרח. ומחליק הרטיה בבגד. ומירוח הויא תולדה דמוחק דהוא מאבות מלאכות. כשפירשה ע"ג כלי. דאפילו בכלי אסר רבי יהודה להחזירה.
<h2>דף קלה.</h2>
ולא ספק בן תשעה. והוא בן קיימא. או בן שמונה. שאינו של קיימא. וענוש כרת. לכשיגדיל, אם אינו מל את עצמו. צריך להטיף ממנו דם ברית. בחול. וב"ה. אומרים אף בחול א"צ להטיף. תוספת. גר שנתגייר. ליכא ספק ערלה, כגון ערבי מהול עד כאן תוספת. חיישינן שמא ערלה כבושה. טמונה הערלה. העור נדבק בבשר, נראה מהול ואינו כן. בר משדה. פלוגתא בפרק השותפין [ב"ב י"ב ע"א]. קנין ומחצה. פלוגתייהו בפרק יש נוחלין [קמ"ג ע"ב]. דלא ליעייק ליה. שלא יצר לו ויעשנו כרות שפכה. שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה סכנת האשה. שמתרבה חלב בדדיה. פירוש אחר, מפני סכנת וולד, שלא יגרום לו מיתה בידים. תוספת. כל שאין אמו טמאה לידה. כגון יוצא דופן ונכרית שילדה ולמחר נתגיירה, אין בנה ממתין עד שמונה אלא נמול מיד. עד כאן תוספת. דורות הראשונים. קודם שניתנה התורה שלא נהגו טומאה, ונמול לשמונה. משנצטוה אברהם עד שניתנה תורה. ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. והתורה הזהירה [על] מילה לשמונה שתהא תלויה בטומאת לידה. כדכתיב אשה כי תזריע וגו' וכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו.
<h2>דף קלה:</h2>
שתי ערלות. שתי עורות זה ע"ג זה. וי"א שתי ערלות ממש, שני גידין. יוצא דופן. פעמים שהאשה מקשה [ללדת], ומשקין אותה סם וקורעין אותה ומוציאין הוולד, ואחר כך מתרפאה. הא בהא תליא. מי שנימול לשמונה מחללין עליו את השבת, דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ודרשינן "ביום" ואפילו בשבת. תוספת. גרסת רש"י וגם בשאילתות דרב אחא גאון, "כיצד לקח שפחה ועובר עמה זהו מקנת כסף שנמול לשמונה, לקח שפחה וולדה עמה זהו מקנת כסף נימול לראשון. לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה, זהו יליד בית נימול לשמונה. רב חמא אמר ילדה ואחר כך הטבילה, זהו יליד בית נימול לאחד, הטבילה ואחר כך ילדה, זהו יליד בית נימול לשמונה עכ"ת. יש (יליד בית) [מקנת כסף] נימול לאחד. בין קודם שמונה בין לאחר שמונה תרי קראי כתיבי המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך, ולא כתיב שמונה ימים. וכתוב אחר אומר ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר יליד בית ומקנת כסף, כל דדמי לכם. ילדה ואחר כך הטבילה, מאחר שאין אמה טמאה לידה לאו דומיה דלכם הוא, ונימול לאחד. הואיל ולא הטבילה עדיין ואפילו לשם עבדות לאו דומיא דלכם הוא. הטבילה לשם עבדות ואחר כך ילדה, דומיא דלכם [הוא], דכל מצוה שהאשה חייבת בה העבד נתחייב בה, ונתחייבה בכל המצות. והויא לה טומאת לידה ונימול לשמונה. מקנת כסף שנימול לשמונה. כגון שלקח שפחה ועוברה עמה. לקח שפחה מעוברת והטבילה. דומיא דלכם הוא. מקנת כסף נימול לאחד. כגון שלקח זה שפחה וזה עובר. ואפילו הטבילה ואחר כך ילדה, הואיל ולבעל השפחה לית ליה חלק בעובר. ולאו דומיא דלכם הוא. אלא יליד בית נימול לאחד היכי משכחת לה. הואיל ולא שני ליה בין ילדה ואחר כך הטבילה להטבילה ואחר ילדה. בלוקח שפחה לעוברים. ואין לו חלק באם, ולאו דומיא דלכם הוא. קנין פירות כקנין הגוף דמי. הואיל והולדות שלו הרי גם האם כאילו היא שלו, ודומיא דלכם הוא. ע"מ שלא להטבילה. ודאי לאו דומיא דלכם הוא דלא שייכא בה תורת חיובא דמצות כלל.
<h2>דף קלו.</h2>
באדם אינו נפל. ונ"מ אם הוולד, שמת אביו ואין לו בן אחר, וחיה הוולד שלשים יום, פוטר את אמו מן היבום. מבן חדש תפדה. אבל מעיקרא אינו ראוי לפדיון, דנפל הוא חשוב. אי איתהיתו. אילו הייתם ממתינים לשוחטו עד לאורתא, שהוא ליל שמיני, הייתי אוכל. צודנייתא. מעדנים, שמאכילים לאבל. קים לי שכלו לו חדשיו. שלא באתי עליה מיום טבילה עד שנולד, והוו להו תשעה חדשים שלימים. מת. הוולד. תוך שלשים. ללידתו ולא היה לה וולד אחר.
<h2>דף קלו:</h2>
אם אשת ישראל היא. השני. חולצת. מיבמה ומותרת לו. אם אשת כהן היא. השני שקידשה, שאם חולצת היבמה אסורה לו. אינה חולצת. וסמכינן ארוב נשים דוולד מעליא ילדן אי נמי סמכינן אדרבנן דאמרי אינו נפל. והכי איתא בפרק החולץ ליבמתו [יבמות ל"ו ע"ב]. שאם אתה אומר כן. דזכר הוא. בערכין יערך. כזכר, האנן אמרינן הזכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס.
<h2>דף קלז.</h2>
ומל את שלאחר שבת בשבת. דהו"ל שבעת ימים, הואיל ואין כאן מצוה כלל דברי הכל חייב, אע"ג דטרוד בדבר מצוה, הואיל ולאו מצוה עבד חייב. של ערב שבת בשבת ר"א מחייב. דהויא מילה שלא בזמנה. וילפינן מעבודה זרה, דהוקשה כל התורה כולה לעבודה זרה. וגבי עבודה זרה אמר רחמנא לא תעביד ואי עביד [חייב חטאת]. הכא נמי חייב. ורבי יהושע. אמר לך. התם לאו מצוה היא הכא מצוה היא. אע"ג דעבר זמנה. דצייץ. צעק הוולד. הוציא ראשו חוץ לפרוזדור מאתמול והוי ליה כילוד מבעוד יום, ומילה שלא בזמנה היא. פיסקא. תוספת. נולד בין השמשות נימול לתשעה. שהרי ליום שמונה של מחר הוא נימול, ושמא בין השמשות יום הוא, ונימול לתשעה. היה ערב שבת. אי אפשר למולו בשבת הבאה, דשמא תשיעי הוא. והויא לה מילה שלא בזמנה ואינה דוחה שבת. על כן צריך להמתין עד אחר שבת שהוא עשירי. חל יום טוב אחר השבת. אין מילה שלא בזמנה דוחה יום טוב, ונימול לעשתי עשר. עד כאן תוספת. חלצתו חמה. חלה התינוק ואחר חלצתו חמה, שנתרפא. ולאחר שנתרפא אין מלין אותו עד שבעה ימים. מי בעינן. שבעה ימים שלימים מעת לעת לאחר שחלצתו חמה ואחר כך מלין אותו. המעכבין את המילה. שאפילו פירש מן המילה חוזר וחותכן. אינו אוכל בתרומה. אם היה כהן. דכהן ערל אסור בתרומה, דילפינן מאיש איש והוא צרוע, לרבות את הערל שאינו אוכל בתרומה, ביבמות בפרק הערל [ע' ע"א].
<h2>דף קלז:</h2>
המסורבל בבשר. שמן מאד. תוספת. ונראה בשר שלמעלה מערלתו לאחר שניטלה ערלה כולה כאילו אותו בשר חוזר וחופה את הגיד. מתקנה. משפע באיזמל מאותו עובי שלא יהא נראה כערל. רוב גובהה של עטרה. לא תימא רוב העטרה דקתני במתניתין רוב היקיפו, אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד למעלה. לאפוקי מן הצדדין שמכאן ומכאן. עכ"ת. איכא בינייהו נראה ואינו נראה. ללישנא קמא מהול אינו צריך למול, הא נראה ואינו נראה צריך למול. ללישנא בתרא אינו נראה מהול צריך למול, הא נראה ואינו נראה אינו צריך למול. מל ולא פרע כאילו לא מל. שכל זמן שלא פרע לא נגמרה המילה. אבי הבן מברך להכניסו. י"א שמברך האב בין מילה לפריעה, כיון שלא נגמרה המילה, קודם לעשייתה קרינא ביה. וי"א שמברך מיד שנתנו למול. תוספת. אשר קידש ידיד מבטן. פירש רש"י זה יצחק. ידיד קרי ליה על שם [בראשית כ"ב] "אשר אהבת". מבטן, קודם שנולד נתקדש למצוה זו דכתיב [בראשית י"ז] ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה. והיינו מילה. בשארו שם. חוק של מילה. וצאצאיו חתם באות ברית קודש. באות זה של ברית קודש. להציל ידידות שארנו משחת. גיהנם, דכתיב [זכריה ט'] גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו. בא"י כורת הברית. פירש ה"ר ישעיה, אע"פ שבירך על המילה חוזר ומברך כורת על הברית, מפני שניתנה מצוה זו לאבות. מה שאין כן בכל המצוות. יהי אח לשבעה וגם לשמונה. י"מ יהי אח לשבעה, זה אפרים, דכתיב [במדבר ז'] ביום השביעי נשיא לבני אפרים. וגם לשמונה זה מנשה, וכן הוא אומר [בראשית מ"ח] ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. ואימתי יברך ישראל בברכה זו במילה, עד כאן תוספת. ולי המעתיק נראה, דלישנא דקרא נקט, דכתיב [קהלת י"א], תן חלק לשבעה וגם לשמונה. ומתפלל עליו שיהא צדיק וחסיד, ליתן ממונו לעניים. ועל כן נקט יהי אח לשבעה, לגבי עני, דכתיב [ויקרא כ"ה] וחי אחיך עמך. עד כאן. עד דמיתפח. עד שיתרפא. ואמרו ליה כי היכי דאמרו ליה מעיקרא. "מה ראית שבאת להתגייר וכו"', כדמפרש בפרק הערל [יבמות מ"ז ע"א]. ואיבדור סממנים. שהכינו למילה. לצבתים. לתקן האיזמל. והא לא עירבו. באותה חצר. ניסמוך אשיתוף דמבוי. דתנן [ערובין ע"ג ע"ב] אם שיתפו, כאן וכאן מותרים לטלטל, בין בחצר בין במבוי. בדאורייתא מותבינן תיובתא. ואם ראוי לעשות עושין. אבל באיסורא דרבנן ועבדינן מעשה דדבר מצוה. והדר מותבינן תיובתא. דאפילו יש בו טעם איסור מתעסק במצוה הוא, הואיל ועבד עבד. הזאה שבות. אם חל שביעי להזאתו בשבת ערב פסח אין מזין עליו ונדחה למחרת. ואמירה לגוי שבות. דתנן [קכ"ב ע"א] גוי שבא לכבות אין אומרים לו כבה. בין שבות דאית ביה מעשה. כגון הזאה שעושה מעשה. לא אמר ליה זיל אחים ליה. דעביד מעשה, אלא "זיל אייתי לי". דבהבאה אין בה איסור חמור, ואינה מלאכה. ונראה לי פסק הראשונים עיקר. דאשכחן דלצורך מצוה התירו לומר לגוי לעשות מעשה. דאמרינן בפרק מרובה [ב"ק פ' ע"ב], כותבין עליו אונו אפילו בשבת. משום יישוב ארץ ישראל התירו לכתוב השטר ביום השבת. ויש לדחות האי ראיה דילן, דילמא שאני הכא דאי לא עביד היום עביד למחר, ואע"ג דלא עביד מצוה בזמנה. אבל התם אם לא יכתוב שטר מכירה היום, שמא תתבטל המכירה ולא ימכור לו עוד.
תולין את המשמרת ביום טוב. אע"ג דרבי אליעזר אוסר תוספת אהל ארעי דלא למיעבד לכתחלה, דפריסת משמרת על הכלי שמקבל בו היין מסונן אהל הוא. אפילו הכי מתיר, דסבירא ליה כרבי יהודה דמתיר מכשירי אוכל נפש. ומקיל מדרבי יהודה. דרבי יהודה לא התיר אלא מכשירים שאי אפשר לעשותם מערב יום טוב. ורבי אליעזר מתיר אפילו מכשירים שאפשר לעשותן מערב יום טוב. ונותנין לתלויה. למשמרת שהיתה תלויה כבר. ואע"ג דבורר, הואיל ולא תלאה היום ואינו עושה מעשה בידיו בשעה שמסתנן, והבירור יבוא מאליו שרי. תוספת וה"ר ישעיה פירש, דקסבר ר"א דאין בורר אחר בורר. דעיקר ברירה של יין בגת, כשמסננו מן החרצנים. וכיון שמאז נתברר, אין בו שוב משום בורר. עכ"ת. וחכמים. סברי בין כך ובין כך [אין] מסננין, דנראה כבורר, ואסור לשתות מהן בשבת. אי נמי [כי] הרואה אומר היום תלה המשמרת. תלה. בשבת. מאי תלא כוזא בסיכתא. תלה כלי קטן במגוד. ביתד. וכי אהל גמור הוא להתחייב חטאת. הכא נמי דפרס משמרת ע"ג כלי לאו אהל גמור הוא. דאין אהל חשוב אלא כשפורסו לצל.
<h2>דף קלח.</h2>
תוספת. מנקיט. מלקט. חומרי מתנייתא. כללות של ברייתות. חומרי. קשרי, כלומר כללות שנמצא ברייתא בגוד לבדו ובמשמרת לבדה ובכילה לבדה ובכסא גלין לבדה. והוא כללן כולה יחד קשר אחד, ושנאן כולן פטור אבל אסור. והמותרין לכתחלה בחומר [אחד] וכו'. עד כאן תוספת. הגוד. נוד מלא יין או מים, ופורסין אותו הולכי דרכים בעת חנייתן על ארבעה יתידות כדי שיבא בהן הרוח ויצטננו. ומשמרת. דאמרינן במתניתין. כילה. שיש בגגה טפח. וכסא גלין. כסא חליות, ומתפרק. ולהחזיר אסור. שמא יתקע, כדאמרינן בפרק במה טומנין [מ"ז ע"ב] גבי מטה גללניתא. אבל מטה כאותה שלנו מחוברת והיתה זקופה או מוטה על צידה, לנטותה וליישבה על רגליה, וכן כסא שאינו מפורק [שרי]. תוספת. טרסקל. פירש ערוך [ערך טרסקל], היא קערה פשוטה, כגון שלחן קטן. ורש"י פירש כסא טרסקל. כך שמו. ועליונו של עור. ומקפלין אותו כשמסלקין אותו. וסומכין אותו לכותל. וכשרוצה לישב עליו מטהו ויושב. עד כאן תוספת. והאסלא. עור מנוקב הוא, ונטוי ע"ג ספסל קטן לבית הכסא. אם היו זקופים ליישבן על רגליהם שרי. שאינה עשויה אלא להשתמש למעלה ולא למטה, ולא חשיב אהל. שימר. נתן את השמרים למשמרת בשבת משום מאי מתרינן ביה. ואם כרך עליה חוט. ואם היה עליה חוט מאתמול על הקינוף ועל היתד כדי לנטות לכאן ולכאן למחר בשבת, דמוסיף על אהל ארעי [הוא] ומותר. לכילי דרב הונא. שלא היה בגגן טפח. נגידן. נטויין. חביטן ורמיין. בקרקע. תוספת. באורתא. בלילי שבת ראיתים פרוסות, ולבוקר ראיתים מושלכות לארץ. אלמא מותר לפורקה. עד כאן תוספת. וילון. פרוכת פרוסה לצניעותא, ולא למעלה לצל.
<h2>דף קלח:</h2>
כילת חתנים. דאין לה גג טפח. דאית ביה טפח. אסיר דחשיב אהל. שרביב בגלימיה. הניח טליתו על ראשו כדרך שהוא מתעטף. והרחיקה. להלן מראשו. טפח. אלא לאו לענין אהל איתמר. אי דמיהדק. למטה בצוארו, דאין הרוח מפילו מראשו, וליכא למיחש דילמא אתו לאיתויי שרי. ואי לא. מיהדק אסיר דילמא אתי לאיתויי ד"א בר"ה. תוספת מרש"י. גוד בכסכיסיו, נוד ברצועותיו ומונח על מקום קבוע שלו. מותר לנטותו בשבת. והא דאמרינן לעיל פטור אבל אסור, היכא דלא הוי מתוקן ברצועותיו. עכ"ת. גוד בכסכיסיו. האי דאמרינן לעיל הגוד והמשמרת לכתחלה אסור. נוד ברצועותיו, ועומד על מקום קבוע. בשני בני אדם שרי. שאינו נטוי יפה, שזה נסמך לזה. אבל באדם אחד אסור. תוספת. דמימתח שפיר, ששוטחו על יתד זה וקושרה בו, וחוזר ומותחה על זה וקושרה בו עכ"ת. וכילה שיש לה גג אפילו בעשרה בני אדם אסור. כיון דגדולה היא. כירה שנשמטה אחת מיריכותיה. כעין אופנים קטנים יש לה שמטלטלה בהם. עדיין כלי הוא. ומותר לטלטלה. נשמטו שנים. לאו כלי הוא. תוספת. גזרה שמא יתקע. יתקענה בחוזק והוי תולדה דבונה. עד כאן תוספת. כתב בההיא הפלאה, ואבדה חכמת חכמיו. אלמא הפלאה תורה.
<h2>דף קלט.</h2>
כשותא. מין ירק הוא וגדל ע"ג קוצים. כשותא בכרמא. כלאים הוי, ואסור לזורעו בכרם או לא. כרמי בר יחזקאל. דאם כרוך עליה חוט או משיחה מבעוד יום אפילו בכילה שיש לה [גג טפח] שרי. לפי שאינן בני תורה. וירא שמא יקילו יותר. עירובא. כלאים [ויקרא י"ט] תרגומו עירובין. ר"ט אומר אין כלאים. דס"ל שהקוצים עיקר שהן מין אילן. וחכמים סבור כלאים, שהכשות עיקר, והוא ירק. בכילה ובכיסכסיה. ברצועותיה, ויוצא בהן מעוטף בראשו, והרצועות נגררין. תוספת. חייב חטאת. ואילו לא היתה מצוייצת כלל לא מיחייב, דהא לבושיה הוא. אלמא הציציות הוייאן לה כמשאוי הואיל ואינו כמצותן. ומן הבגד ממש אינן, דליהויין כותיה. עכ"ת. ציצית לגבי טלית. הואיל ומצותו בציצית. לא בטלי. לגבי טלית, והוי משאוי. הני. רצועות בכילה. לא חשיבי. ובטלי לגבי כילה. מכאן יש להוכיח, אלו הפתילים התלויים באבנט, היכא דאינו לובש בתי שוקים, אם הם של משי אסור, דחשיבי ולא בטלי. ואם הם של רצועה, דלא חשיבי ה"ר ישעיה אוסר לפי שאינן דומין לכסכיסי כילה, שהכסכיסים משמשי כילה הם. אבל הפתילים אינם תשמישי אבנט, אלא בפני עצמן הן, לקשור בהן בתי שוקים, ומשאוי הן, ואסירי, כיון שאינם קשורים בבתי שוקים.
<h2>דף קלט:</h2>
מערים אדם על המשמרת ביום טוב לתלות בה רימונים. והא דתנן אין תולים את המשמרת ביום טוב, ואוקימנא דלאו משום אהל אלא משום דעבד עובדא דחול. דוקא לתלות בה שמרים, אבל לתלות לצורך רימונים שרי, דלאו עובדין דחול הן, ומסננין בה שמרים הואיל ותלויין. דתנן נותנין לתלויה בי"ט. (והא) [והוא] דתלי בה רימונים. ברישא מוכחה מילתא דלאו לשמרים תלויה. ברא דתומא. צלע של שום. בברזא דדנא. נקב החבית, והיין יוצא ממנה. לפי שאסור (לתקן) [להשים] פקק חדש בנקב החבית אם לא היה מוכן לכך, משום גזרה שמא יחתוך במדה בשבת, והוי תולדה דמחתך. וזה עושה בערמה לאצנועיה השום מיכוינא, והנקב סתום מאליו. אזל ונאים במברא. בספינה קטנה ויודע שהגוי יעבירנה לצד אחר, ומשמר כרמו. אע"ג דלכתחלה אסור, דנראה כשט על פני המים ועוד שמעביר המעבורת על פני המים שהם כרמלית, אי נמי נראה כמתעסק בעניניו בשבת. צורבא מרבנן מותר. על ידי הערמה, דליכא לאחמורי עליה דילמא אתי למיעבד בלא הערמה. וסאיר פירי. שומר פירותיו. ובשמירת פירותיו ליכא איסורא כלל, דאמרינן ביומא [ע"ז ע"ב] שומרי פירות עוברים עד צוארן ואינן חוששין.
פיסקא. נותנים מים בשבת ע"ג שמרים. הנתונים במשמרת מבעוד יום. בשביל שיצלו. ואינו מתכוין לסנן את השמרים. בסודרין. העשויין לסנן את היין, דליכא למיחש לסחיטה. ובכפיפה מצרית. קופה העשויה מצרי דקל. במסננת של חרדל. על ידי שנוי. ונותן לתוך התבשיל. אי נמי מסנן את הביצה במסננת של חרדל ונותנה לתוך החרדל משום מראה, שהחלמון נשאר בחרדל למראה, והחלבון נשאר למעלה וקולטת הפסולת. נותן מים צלולין לתוך המשמרת. ואין בה משום בורר כיון דמשתתי הכי בלא סינון אין בו איסור. ובין הגתות. אפילו עכורין שרו דשתו אינשי יין עכור מגיתן. טורד אדם חבית ושמריה. מערבן יחד. ובגמרא מוקי לה דוקא בבין הגיתות. שלא יעשה גומא. בבגד על הכלי דהוי דרך חול. שלא יגביה מקרקעית הכלי טפח. כמדת אהל טפח, ואסיר מדרבנן. אפומא דכובא, על פי הכלי. אכוליה. אסור משום אהל. אפלגא דכובא שרי. דלא הוי אהל. לא ליהדק איניש צבתא. קשין וקיסמין ועשבים בפי הכלי כשמערין בו יין מן החבית (והוי) [דהוי] סינון גמור. תוספת. ופירש ה"ר ישעיה כגון שהיה יין עכור. שאם היה צלול, אפילו במסננת עצמה היתיר זעירי. עד כאן תוספת. שאפי שיכרא. מריק השכר מכלי אל כלי, וכשמגיע לשכר שבשולי החבית נשאר שם עפר. תוספת. כל היכא דתני לשון שפיה, בנחת הוא, ופסולת נשאר למטה. עד כאן תוספת. והאיכא ניצוצות. הנשארות באחרונה, שיש בהן עפר, והוי סינון. ניצוצות לא חשיבי. ומשליך היין עם העפר, ולא היה מסננן.
<h2>דף קמ.</h2>
חרדל שלשו מערב שבת. במים או בחומץ. ואפילו נבלע בו החומץ. למחר. מוסיף עליו חומץ. וממחו. מערבו. בין ביד בין בכלי. כיון דאתמול לשו. ושמואל אמר ממחו בכלי ואינו ממחו ביד. וזהו שנויו, דביד ממחו שפיר טפי. לא יטרוף. לא יערב הרבה כדרך חול. ורבינו ישעיה פירש לא יטרוף כדרך שטורפין ביצה בקערה, אלא מערב ביד או בכלי. שחלים. עשב שהיו שוחקין מערב שבת, ונותן בו חומץ, ולמחר מוסיף. אמיתא. מינט"א בלעז. יינומלין. פויישו"ן בלעז. לגין. גדול מכוס וקטן מחבית. כתב רבינו ישעיה דאפילו לסנן היינומלין מותר בשבת. אלנתית אסור. דעבדי ליה כשיוצא מן המרחץ ומיחזי כרפואה. פיסקא. חילתית. לזר"א. פוטיר"א בלעז. ושורין אותו לרפואה. אבל נותנו הוא לתוך החומץ. ומטבל בו פיתו, שאינו נראה כרפואה. אין שולין את הכרשינין. מציף עליהם מים לברור פסולתן. ואין שפין אותן. ביד להשיר הפסולת, דהוי כבורר. אבל נותן הוא לתוך הכברה. אע"פ שהפסולת נופל מנקבי הכברה. ואין כוברין. ואין מנענעין אותו בכברה, שהוא דרך חול. בשביל שירד המוץ. ויבור מאליו. אבל נותן בכברה והמוץ נופל מאליו. תוספת. תבן הוא שעושין מן הקש שמחתנין אותו במוריגין ונעשה כל זנב כשיבולת תבן. מוץ. הוא מזקן שיבולת העליון ואינו למאכל וכוברין אותו בכברה שיפול המוץ. לבי רב חסדא עיילו. הכניסני שם. ואיש זקן היה. עכ"ת. לכסכוסי כיתניתא. לשפשף בידיו החלוק של פשתן. לרכוכי מכוין. שיהא רך על בשרו. לאולודי חיורא. שמתלבנת בשיפשוף.
<h2>דף קמ:</h2>
כיתנותא מישלף לדידה מקניא. כששוטחת אותה לנגבה תוחבין קנה מבית יד של קנה ומעבירו תוך בית יד האחר, וכשנוטלה בשבת ישלפנה מן הקנה. ממנה, דלא חזי לטילטול. אם כלי קיואי הוא. קנה זה, מותר ליטול גם הקנה, דתורת כלי עליו. לתא דבשרא. בשר תלוי בשפוד ואינו מלוח. רש"י פירש בשר מלוח. ואינו נראה לי, דאם כן אפילו דכוורי שרי כדאמרינן בפרק מפנין [קכ"ח ע"א]. [גם] אינו נראה לי מה שפסק הגאון דלרבי שמעון אפילו מוקצה מחמת מיאוס לית ליה, ואע"ג דסני ריחיה מותר לטלטולי. אלא אפילו לרבי שמעון אסור. דעד כאן לא שרי רבי שמעון אלא בנר, דמוקצה מחמת מיאוס הוא, דתורת כלי עליה. אבל בשר ודג סרוח אפילו רבי שמעון מודה דאסור. ואי חזי לחתול שרי רבי שמעון, דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, דתנן [קנ"ו ע"ב] מחתכין את הדלועין לפני בהמה ואת הנבלה לפני הכלבים. והאי סתמא רבי שמעון היא. תוספת. ולי נראה לפי פירוש הגאון הפוסק, תיליא דבישרא, פירוש חבל שהבשר תלוי בו. דשל בשר אינו מאוס, ועל כן מותר. של דג מאוס, ועל כן אסור. וכן פירש בעל התרומה. עד כאן תוספת. לאושפיזא. לפונדקית שלו לא ישלח חלוקו ללבן. משום דלאו אורח ארעא. שמא יראה בו קרי ומיגני עלה.
פיסקא. גורפין מלפני הפטם. שור שמפטמין אותו, גורפין האבוס שלפניו בשבת לתת לתוכו השעורים והתבן, ולא יתערב בהן עפרורית ויקוץ במאכלו. ומסלקין. התבן שלפניו. לצדדין. כשהוא רב, שלא ידרסנו ברעי. וחכמים אוסרים. בזה ובזה. ונוטלין מלפני בהמה זו. שעורים ותבן. ונותנין לזו. ולא אמרינן טילטול דלא חזי הוא, דאין בהמה קצה במאכל חברתה. באבוס של כלי. מאן דאסר גזר אבוס של כלי אטו אבוס של קרקע. ובאבוס של קרקע דברי הכל אסור דאתי לאשוויי גומות. דלית ליה רירי. שאינו מעלה גרה [לפיכך] אינו נמאס האוכל. דלא דייק ואכיל. שאינו מדקדק במאכלו, ואוכל קוצים וברקנים.
<h2>דף קמא.</h2>
פיסקא. הקש שעל המטה. כגון שאינו ראוי לבהמה, דלהסקה קאי או ללבן בו לבנים, והוא מוקצה. לא ינענענו. בידו, דאסור לטלטלו. אבל מנענעו בגופו. דטלטול מן הצד הוא. אם היה עליו כר או סדין. מבחול. מותר לנענעו. דגלי אדעתיה דלשכיבה אקצייה. מכבש של בעלי בתים. שסודרים נסרים כבדים על הבגדים, ומורידין נסר העליון שיש בו שני עמודים מנוקבים, והם עשויים כגלגל. ויורד דף העליון על הבגדים. כאותם שתופרים בהם הספרים. מתירין. שהוא לצורך שבת. אבל לא כובשין. כדי (ליישב) [ליישר] הבגדים, דהוי צורך חול. ושל כובסין לא יגע בו. שהוא תחוב בחוזק, ליסחט הבגדים ולתקנן יפה, והתרה שלו הויא סתירה. אבל אם היה מותר מערב שבת מותר לשמוט ולהוציא כליו משם. פוגלא. צנון. שטומנין אותו בארץ כדי להתקיים, כשבא לשולפו מלמעלה למטה, שולפו מראשו העבה תחילה, ועוקצה נמשך אחריו, מותר, לפי שהגומא למעלה, ואין מזיז עפר כשישלפנו. אבל ראש הקצר למעלה, וראש העב למטה, מזיז עפר כששולפו. חדא חדא. גרגר יחידי. בקתא דסכינא. בית יד של סכין. איכא מאן דמוקי לה. להא דרב יהודה. מסתברא כמאן דמוקי לה בשבת. דאי ביום טוב הא אוקימנא במסכת ביצה [י"ד ע"א] דתבלין לא בעו שינוי. דסחי. רוחץ בנהר. לינגוב נפשיה. שלא יוליך המים ארבע אמות בכרמלית בשפת הנהר. כי נחית. בנהר. דחי המים בכוחו וינתזו המים בריחוק ארבע אמות. כוחו בכרמלית. המים שניתזין על ידי כוחו, אם אינו מוליכן הוא, לא גזרו רבנן. בנין חקלאה. של כפרים, כלומר לא חשיב בנין בקורה. שאין בה לא בנין ולא אשוויי גומות. לא ליצדד איניש. הכלי, מצדדו ומתקנו מכל צדדיו, שיתישב בשוה. אפומיה דלחייא. במבוי שהכשירו בלחי ואין היכר. דילמא מיגנדר ליה חפץ. בר"ה. ואתי לאיתויי. מרשות הרבים לרשות היחיד. אודרי. מוכין שסותמין בהן את פי הצלוחית. מכסכסו. משפשפו מבפנים, כדי להסר הטיט מעליו על ידי שנוי, ולא מתחזי כרוצה בליבונו.
<h2>דף קמא:</h2>
אין מגרדין לא מנעל חדש ולא ישן. מפני שקולפו, והוי מוחק העור, ותנן [ע"ג ע"א] באבות מלאכות המוחקו. והוא בתוך המנעל. שהשמן נופל במנעל, ונהנה ממנו, ונראה כמעבדו. מתעגל. מתגלגל. קטבליא. עור שלוק ששוטחין אותו למטה ולשלחן. ואינו חושש. דאין דרך עיבוד בכך. לא שנו. דמותר לסוך שמן ונותנו בתוך המנעל. אלא. בשמן מועט שיהא שיעור לצחצח העור. לא יצא קטן. [קטן] בגוף, וגדול הוא בשנים. במנעל גדול. שמא יחלצנו מרגלו ויוליכנו בידו. אבל יוצא בחלוק גדול. דליכא למיחש שמא יפשוט בגדיו ברשות הרבים ויוליכנו וילך ערום. מרופט. קרוע מלמעלה, וגנאי הוא. ושלפא ומחויא לה. ברשות הרבים. ולא תחלוץ בו. דלאו מנעל מעליא הוא, ושמא יצא מרגלו ואין כאן חליצה כלל. ואם חלצה חליצתה כשרה. במנעל של אשה. אמרינן דלא תצא במנעל חדש, דאשה מקפדת אם אינו מכוון למדת רגליה. מנעל שעל האימום שומטין אותו. דכלי הוא. אימום. דפוס של עץ, פורמ"א בלעז. שיכשוך אין. אבל כיבוס על ידי כסכוס לא. תוספת. בספר התרומה. אם יש לאדם טינוף על בגדיו יקנח בסמרטוט, ואינו נותן עליו מים דשרייתו זהו כיבוסו. כדאמרינן בפרק דם חטאת [זבחים צ"ד ע"א] ופרק נוטל [קמ"ב ע"ב]. ולא כתבתי כל לשונו. עכ"ת.
נוטל אדם את בנו והאבן בידו. ולא אמרינן דהוי כאלו מטלטל איהו לאבן. ובבן שיש לו געגועין על אביו עסקינן ודילמא מסתכן. ודוקא אבן, אבל דינר לא דילמא נפיל ואתי האב לאיתויי. וכלכלה והאבן בתוכה. ובסיס לדבר האסור לא הוי, דבכלכלה מליאה פירות [מיירי] ואינו יכול לנערה. דבכלכלה פחותה עסקינן דאבן עצמה נעשית דופן לכלכלה והפירות נופלים דרך הפחיתה. ואוקימנא בפירות המיטנפין. עם הטהורה. אגב הטהורה ואגב החולין. אבל טמאה בפני עצמה לאו בת טילטול היא. ובגמרא מוקי לה כגון שהטמאה למעלה והטהורה למטה, שאינו יכול ליטול הטמאה בידים מעליה לפי שהיא מוקצה. לפיכך יטלטל הכל עד שמוליכה ע"ג השולחן וישליך הכל ויקח הטהורה. אף מעלין את המדומע באחד ומאה. בכל סאה של תרומה במאה של חולין יעלה אחת משום תרומה. ואין בזה משום תיקון. דס"ל נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. והואיל וכן, אם מעלהו אינו תיקון, וליתא בתקנתא. דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב.
<h2>דף קמב:</h2>
פיסקא. היתה בין החביות מגביהה. שאם יטנה ישבר חבית שבצדה. דכל היכא דאיכא היתירא ואיסורא, בהיתירא טרחינן, באיסורא. לטלטל האבן עצמה לא. לשלשת. רוק או צואה. מקנחה בסמרטוט. ולא יתן עליו מים. דסתם כר מבגד הוא, דשרייתו זהו כיבוסו, ואם היא של עור נותן עליו מים עד שתכלה. הרוק או הצואה. דאינו איסור כיבוס אא"כ עביד כיסכוס, כדאיתא בזבחים בפרק דם חטאת. בשוכח. ששכח האבן בחבית בין השמשות שלא מדעת. אבל במניח נעשית החבית בסיס לדבר האסור. ואינו מטלטלה, ואפילו ניעור אסור. לא שנו. שמנערה. אלא לצורך גופו. שהוצרך לישן עליו. אבל צריך למקומו. של כר, מטלטלה עם המעות למקום אחר. לא התירו אלא למת בלבד. מפני כבודו שלא יתבזה.
<h2>דף קמג.</h2>
פיסקא. מעבירין מעל השולחן עצמות וקליפין. בידים. ואין בהם [משום] מוקצה, דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים. והני עצמות וקליפין ראויין למאכל בהמה. ושלא כרש"י שפירש קליפי אגוזים אע"ג שאינם ראויים למאכל בהמה. מסלק את הטבלא. ואינו נוגע בהם. וקליפין שאינן ראויין למאכל בהמה מסלק את הטבלא בין לר"ש בין לרבי יהודה, דהא כי ראויים למאכל בהמה ס"ל לרבי יהודה דמוקצין הן. ואוקימנא הא דמסלק את הטבלא כרבי יהודה. מעבירין מעל השולחן פירורים שאין בהם כזית. ואע"ג שאין תורת אוכל עליהן אין בהם מוקצה אפילו לרבי יהודה. שיער של אפונין. שרביטין שגדילין בהן. ור"ש היא דלית ליה מוקצה. שמואל מטלטל להו אגב ריפתא. דמוקצין הן וכאבן חשיבי. והוא דלית ליה בהמה, אבל אית ליה בהמה שמואל כרבי שמעון סבירא ליה דלית ליה מוקצה, ודפרסייתא פליגי רבי יהודה ורבי שמעון בפרק במה מדליקין [כ"ט ע"א]. אגב לקנא דמיא. אם היו הגרעינים בכלי מבעוד יום. אי נמי אכלן היום והיה משליך הגרעינים בפיו בשעה שאוכל. מטלטלן אגב הכלי. זריק ליה בלישניה. בעוד שהיה אוכל התמרים משליך הגרעינים בלשונו, למקום שלא היה צריך לטלטלן. הספוג. שעשוי לקנח בו את הקערה ויש לו בית אחיזה. מקנחין בו. דאינו נסחט הואיל ואינו אוחז הספוג. שאם היה אוחזו, ודאי סוחטו, ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה. בין כך ובין כך מקנחין בו. דתבשיל לא חשיב משקה. דלא חשיבא סחיטה דידיה. ואינו מקבל טומאה. דלאו מין המקבל טומאה הוא, דאינו לא כלי ולא בגד ולא עור ושק ולא מתכת.
<h2>דף קמג:</h2>
חבית שנשברה מצילין ממנה מזון שלש סעודות. אפילו בכלים הרבה. דאי בחד מאנא כל מאי דבעי מציל. והצילו לכם. כל אחד שלש סעודות, אפילו בכלים הרבה, שמנהג לזמן אורחים. וי"מ דאחרים אפילו טובא נמי מציל, דלא חיישינן שמא יביא כלי דרך רשות הרבים, כדאמרינן גבי דידיה. דאינו בהול עליו, דלאו ממונו הוא. ובלבד שלא יספוג. שלא ישאב הספוג ביין לחזור ולהטיפו לכלי. ולא יטפח. ידיו בשמן ויקנח בכלי. וטעמא שלא יעשה כדרך שעושה בחול. אין סוחטין את הפירות. דהויא לה תולדה דדש. ואם יצאו מעצמן אסורין. גזרה שמא יסחוט לכתחילה. אם לאוכלין. לקחן. היוצא מהן מותר. דלא ניחא ליה במאי דנפיק, וליכא למיגזר שמא יסחוט. ואם לקחן למשקים. יש לגזור שמא יסחוט. חלות דבש שריסקן. שברן. מערב שבת. ובשבת זב הדבש מתוך השעוה, אסור דילמא מרסק ליה בשבת. ורבי אליעזר מתיר. כיון דנפיק ממילא ואין דרך לסוחטן. בזיתים וענבים. דעיקרן ליין ולשמן קיימי. ומודים. בשאר פירות, דלאו לסחיטה קיימי. בתותים ורמונים, דאיכא דבעי להו למשקים, ואסרי רבנן דמשוו להו כזיתים וענבים, ורבי יהודה פליג עלייהו.
<h2>דף קמד:</h2>
כבשין. ירק חי כבוש ביין או בחומץ. לגופן. אם לאכול הכבשים סחטן מן המשקה הצף עליהם והנבלע בהן, ולמתק האוכל. מותר. לכתחילה. דלאו מפרק הוא, הואיל ולאו למשקה צריך. למימיה. לשתות. פטור. שאין זה מפרק, שהרי המשקה הזה אינו יוצא מן הכבשים, שלא גדל עליהם. אבל אסור. גזירה משום זיתים וענבים. שלקות. ירקות שאין להם כל כך משקה. מותר. בין לגופן בין למימיהם. אלא על דריכת זיתים וענבים. דהויא מלאכה. אבל שאר פירות לאו אורחייהו בהכי, ולאו מלאכה חשיב'. וסחיטה בזיתים וענבים מלאכה כלאחר יד הוי. והאי דתני לעיל ואם סחט חייב חטאת קשיא ליה לתנא דבי מנשה.
סוחטין בפגעים. אפילו לצורך מימיהם. דלא חשיבי משקין דידהו. פגעין. פרונג"א בלעז. עוזרדין. סורב"א בלעז. פרישין. פירש רש"י קודויי"ש בלעז, בעודן בוסר. תרדין שסחטן והוציא מימיהם ונתנן לתוך המקוה פוסלין אותו בשינוי מראה. כל המקוה כשאר [מי] פירות. ולא כמים דפסלי בשלשה לוגין. שלא הוזכרו שלשה לוגין שפוסלים אלא במים שאובים. וכל שאר המשקים פוסלים בשינוי מראה. סוחט לתוך הקדרה. שיש בו אוכל. ומשקה הבא לאוכל אוכל הוא. ולא לתוך הקערה. שאין בה אוכל, דזימנין שתו בה. ונראה לי דאפילו אין בקדירה אוכל השתא, כיון שעתיד להניח בה אוכל שרי. ומשקה הבא לאוכל, פירושו שעתיד להיות בו אוכל. מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז וכו'. מחלוקתן של גאונים. מיהו בהאי פיסקא דפסיק הגאון דברי שמואל בסוחט אשכול בשבת ודברי רב חסדא בחולב עז ביום טוב, קשיא לי, דאי איתא דביום טוב עסקינן היה מפרש רב חסדא דבריו, דאין דרך האמורא לסתום. ועוד מאי חומרא דחולב אסוחט. ושמא חולב, דבהדיא אמרינן בפרק המצניע [צ"ה ע"א] חייב משום מפרק, אבל סוחט אע"ג דדמי לדש, דוקא בדורך כדתנא דבי מנשה דאינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד, אבל "סחיטה" כלאחר יד הוי ולא חשיבא מלאכה. וגם ה"ר ישעיה נתקשה בזה, ופסק דבין בשבת ובין ביום טוב סוחט וחולב, כיון דבקדירה עביד. ואי משום מוקצה דליתיה בעין, הואיל ועביד דאתי כוליה יומא לאו מוקצה הוא. עד הנה דבריו. גונח. מכאב הלב. יונק חלב בשבת. דרפואה היא לו. והיניקה מפרק כלאחר יד הוא. צינור שעלו בו קשקשים. קשים של שיבולים וקיסמין, ומעכבין מרוצת המים. ממעכן ברגלו. שיצאו המים חוץ לצינור. דתיקון ברגל תיקון כלאחר יד הוי. וכה"ג אמרינן בפרק מפנין [קכ"ח ע"א] עושה לו שביל ברגלו, דהוי ליה טילטול מן הצד.
<h2>דף קמה:</h2>
אלא לעדות אשה. להתירה להנשא שמת בעלה. לעדות בכור. שנתנו לו בכור לכהן בלא מום ואירע בו מום ביד כהן, וחשידי כהנים להטיל מום בבכור, ואינו נאמן לומר מום זה נפל מאליו וצריך להביא עדים. ואמרינן בבכורות [ל"ו ע"א] דאפילו אשה כשרה לעדות זו.
פיסקא. שורין אותו בחמין. דאין מלאכה בשרייתה. ואם לא [בא] בחמין, כגון בשר יבש שאוכלין אותו חי על ידי הדחק. מדיחין אותה בהן. שאין מלאכה בהדחה אלא בשרייה מרובה. חוץ מן המליח הישן. דג מליח של שנה שעברה. קולית האיספנין. טונינ"א בלעז. שהדחתן. בחמין. זוהי גמר מלאכתם. וזהו בישולה, וחייב חטאת. ורש"י פירש כל שבא בחמין, שנתבשל כבר. שורין אותו בחמין, שהוא נימוח. ותרנגולתיה דרבי אבא היה שורה בחמין ימים רבים עד שנימוחה מאליה, ואוכלה לרפואה.
<h2>דף קמו.</h2>
שובר את החבית. מלאה גרוגרות בסייף. דאין במקלקל שום איסור. ובלבד שלא יתכוין. לנוקבה יפה. לעשות כלי. בפה נאה. ואין נוקבין מגופה. שעל פי החבית. אלא נוטל את כולה. דכי נקיב לה מתקן פיתחא. וחכמים מתירים. דאין דרך פתח בכך. ולא יקבנה בצדה. בגמרא מפרש לה. שהוא ממרח. והויא תולדה דממחק. חותלות. העשויין מכפות תמרים כעין כלים. מתיר מפקיע וחותך. מתיר הקשר ומפקיע וסותר הקליעה וחותך בסכין. דאין בנין וסתירה בכלים. למיברז חביתא בבורטיא. תוחב הרומח בדפנותיה לנקב. לעין יפה. להרחיב פיה. מחלוקת למעלה. בראש המגופה, התם הוא דשרו רבנן, דלאו אורחא למיעבד פיתחא [התם], אלא נוטל כל מגופתה. אבל מן הצד של מגופה אסור, דעביד לה לפתח. והאי דקתני לא יקבנה מצדה, אמגופה קאי. תוספת. אין נוקבין נקב חדש. גזרה דילמא אתי למיעבד לול של תרנגולים דעביד לאפוקי הבלא ולעיולי הבלא שלא ימותו בסרחון הרעי עכ"ת. ואם בא להוסיף מוסיף. ולא גזרינן דילמא אתי לאוסופי בלול של תרנגולין, דלא מוסיף, כי שמא השרץ נכנס משם ומזיק לתרנגולין, כמו הנמייה שממיתה התרנגולין.
<h2>דף קמו:</h2>
ויש אומרים אסור להוסיף זימנין דלא תקניא מעיקרא. שיהא כדאי להכניס אויר ולהוציא אויר, ואתי לאחלופיה, ובלול של תרנגולים איכא איסורא דאורייתא כדאמרינן בפרק הבונה [ק"ב ע"ב]. נקב ישן. שנסתם. וכשפותחו לאו פתח הוא. לא שנו. דנוקבין. אלא במקום שעשוי. סתימה זו. לשמור. את ריח היין. שלא יצא ריחו ויחמיץ, ולא סתימה מעלייתא היא. אבל לחזק. הכלי שלא יצא יינו. [למטה]. לפי שכל כובד היין נשען עליו, אסור דסתימה מעלייתא היא. למעלה מן היין זהו לשמור למטה מן היין זהו לחזק ורב אמר למטה מן היין נמי זהו לשמור והיכי דמי וכו'. כן גריס רש"י ורבינו ישעיה פירש, למטה מן היין נמי זהו לשמור, כיון דאין כובד היין נשען עליו, סגיא ליה בסתימה כל שהיא שלא יזוב היין. ולחזק הוא למטה מן השמרים אצל שוליו, שכל כובד היין נשאר שם, וצריך סתימה מעליא. והגאון הפוסק גריס איפכא. גובתא. שפופרת של קנה שבפי חבית. לחתוך לכתחילה. אסור דמתקן מנא. אהדורי. אם נפלה. שהיתה שם כבר. אילימא ארישא. דתני אין חותכין ואמר איהו חותכין. הא עביד מנא. אסיפא. נפלה מחזירין. הא ת"ק [נמי] שרי. מישחא. שמן עבה. אסור. למורחו כשעוה. משום מרזב. שמא יכין מרזב בביתו, שגם זה עשוי כמרזב. שמא יקטום. העלה בפי הנקב, והוי ליה מתקן כלי, כדתנן בביצה [ל"ג ע"ב] לחצות בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת. דקטים ומנח. מ"ד משום מרזב אסר, מ"ד שמא יקטום לא חייש דהא קטים וקאי. פיסקא. נותנין תבשיל לתוך הבור. שאין בו מים והמקום קר. שיהא שמור. שלא יסריח מחמת החום. ואת המים היפים. בכלי, לתוך מים הרעים שהן קרין ואין ראויין לשתייה, ומצטננין שם. מהלך בהן. לבוש, והם מתנגבים. ואינו חושש. שמא יחשדוהו שכיבסן היום. ואי נמי שמא יבא לידי סחיטה. אבל לא כנגד העם. שמא יחשדוהו שכיבסן היום.
<h2>דף קמז.</h2>
המנער טליתו. מן העפר. חייב חטאת. דזהו ליבונו וגמר מלאכתו. והוא דקפיד עליה. תוספת. אלא באוכמא. שהאבק מקלקל מראיתה וקפדי עליה עכ"ת. כומתאי. סודר שלי. טלא. טל. והוה מהסס. מגמגם ליתנה לו שצריך לנערה. נפוץ שדי. הטל שעליו, שאפילו בעודו עליו לא הייתי מקפיד ללובשו. מקופלת. לאחר שנתנה על ראשו הגביה שיפוליה על כתיפיו. חייב חטאת. שאין זה דרך מלבוש, ומשאוי הוי. הרטנין. על שם מקומן. פירוש אחר, כמו הרהטנין, רצין. יוצאין בסודר שעל כתפיהן. דדרך מלבוש הוא, שהיה משורבב למטה. אלא שנימא כרוכה לו על אצבעו. שמא תפול ואתי לאיתויי. אע"פ שאין נימא כרוכה לו. מותר. דליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאיתויי, אלא מיד מחזירו על כתיפו, דאין דרך לצאת בלא סודר. הכי מאי. היה מקפל טליתו בענינים הרבה ושואלו. לכנופי. טליתו, שיהא מתוקן תמיד להעמיד קיפולו לעולם. מקפלו אסור. דהוי משאוי. לנאותו. אם היה מגביהו כדי להתנאות בו לפי שעה. שני צידי טליתו. שבימינו ושבשמאלו לצד הקרקע. דקדק ר"ע עד כאן. כלומר גם בזה היה אוסר. תוספת. בזה הדומה. הדומה להיות מותר. בזה. שאינה מקופלת ואחוריה נופלים למטה מכתיפיו אלא שצידיה על כתיפיו. עד כאן תוספת. שילשל טליתו. למטה מכתיפו. נשאל איתמר. לא עשה מעשה אלא שאל ממנו, והיה רוצה להתיר וחזר בו.
פיסקא. הרוחץ במי מערה. שהיו חמין מאליהן מן האור כחמי טבריא. אבל מסובבת למעלה ומקורה, וחומו מרובה, ואתי לידי זיעה, וכבר גזרו על הזיעה. משום הכי קתני הרוחץ, דיעבד אין לכתחילה לא. מסתפג. מקנח לכשיצא מן המרחץ. לונטיות. פירוש סדינים שמקנחים בהם. ולא יביאם בידו. דרך חצירות, שמא יבא לידי סחיטה. ורבותא קמ"ל אע"ג דלא נפישי בהו מיא אסור, כיון דחד הוא וליכא דמדכר ליה. אבל עשרה בני אדם מספגין באלונטית אחת. ורבותא קמ"ל אע"ג דנפישי בהו מיא, כיון דמדכרי אהדדי לא יבואו לידי סחיטה.
<h2>דף קמז:</h2>
אלונטית. בגד שמסתפגין בו. מיטללא. מקורה. האוליירין. בלנין. מביאין בלורי נשים. סדינים שהנשים מסתפגות בהן, מותר להביאן דרך מלבוש אפיל דרך רשות הרבים. סכניתא. סודר גדול שמניח לו בין כתפיו וראשו עטוף בו לקשור שני ראשיו זה עם זה שלא תפול מראשו. תוספת. מאני דבני חילא. כשתביאו בגדי גוים, בני חיל המוטלים עליכם לשמשם, ואתם מביאים להם דרך רשות הרבים עכ"ת. שרביבו בהו למטה מכתפיה. הורידוהו למטה, שלא יהו שוליהם מונחים בכתפיהם, אלא משוכים למטה, שיראה לבוש.
פיסקא. סכין. שמן בשבת. וממשמשין. ביד בכל הגוף. אבל לא מתעמלין. לשפשף בכוח. ולא מתגרדין. במגרדת שעשויה לגרוד בו הזיעה, דהוי עובדין דחול. לפילומא. שם נהר. וטעמא מפרש לקמן. שף וממשמש. בבת אחת. שישנה מדרך חול. וממשמשין בבני מעים. אם יש לו כאב במעיו. ומעבירין כלי ע"ג העין לרפואה. ואף רבי יוסי לא אסר אלא משום סכנה, (ואינו) [דאינו] יודע להשביען ומסתכן. בקרקעיתה של דמסת. שם הנהר, ובו מים מלוחים. מפני שמעמלת. מחממת ומרפאה. אין עושין אפיקטוזין. רפואה להקיא. אלא בסם. (ויש) [דיש] לגזור משום שחיקת סממנים. אבל ביד. להשים ידו בפנים עד שיקיא, ליכא למיגזר משום שחיקת סממנים. אין מעצבין את הקטן. לשון [ירמיה נ"ב] העצב נבזה נפוץ. מתקן ומיישב חוליות שבשדרה שלא יהו בולטות זו מזו. וזהו תיקון גדול, והוי כבונה. כתב ה"ר ישעיה, ואסובי ינוקא. דפליגי בה רב נחמן ורב ששת בפרק כל הכלים [קכ"ג ע"א], יש לנו לומר שהוא פחות ממעצבין. ואין מחזירין את השבר. עצם שנשבר אינו מחזירו למקומו. ואיפסיקא הילכתא (דטבי) [דשרי], ומתניתין משבשתא היא, ומחזירין תנן. תוספת, כתב רבינו ישעיה, ושבירת העצם היא מסוכנת יותר מפריקת היד. עד כאן תוספת. לפופי ינוקא. לכורכו בבגדים בלויים. ואין בזה תיקון חוליות שדרה.
<h2>דף קמח.</h2>
שואל אדם מחבירו. ואין בו איסור שיראה כמקח וממכר. מניח טליתו אצלו. למשכון ואפילו הכי שרי כיון שאינו מזכיר לו סכום מקח. וכן ערב פסח בירושלים. מותר. ואע"ג דתנן [ביצה ל"ו ע"ב] אין מקדישין ואין מעריכין ביום טוב, קל וחומר בשבת, דוקא בחובות שאין קבוע להן זמן אבל חובות שקבוע להן זמן מותר. הלויני. אתי למיכתב בפנקסו, כדרך שאדם כותב הקפותיו. תוספת. כתב רבינו ישעיה, ובלבד שלא יאמר לו הלויני. פירוש זה ששואל כדי יין ושמן קונה בהקפה, ורוצה ליתן לו דמים, ולא יין ושמן. דומיא דפסח דאינו צריך ליתן לו טלה אלא דמיו. ומשום הכי תנן בתרוייהו ועושה עמו חשבון אחר השבת. שאסור להזכיר לו דמי שוויו, שיאמר תן לי בכך וכך. [דהוי סכום מקח] אלא אומר לו תן לי כדי יין ושמן או תן לי טליתך. והוא סומך עליו שיפרענו למוצאי שבת. שזה דומה למאי דאמרינן ביום טוב [כ"ט ע"ב] הולך אדם אצל פטם הרגיל אצלו ואצל רועה הרגיל אצלו ואומר לו תן לי כך וכך וכו'. והכא נמי לוקח ממנו בהקפה. ושואל לזמן מועט, והלואה לזמן מרובה. דלשון שאלה נופל בדבר החוזר בעינו, כגון שאלת כלים ובהמה. ובכל שעה שרוצה המשאיל יכול לתובעו אם לא קבע לו זמן. אבל סתם הלואה שלשים יום. וזה השואל לא שיוציא בפיו לשון שאלה או לשון הלואה שאין הכל בקיאין להבחין מה יש ביניהם. אלא כל זמן שרוצה שיקיף לו לזמן מועט קורא התנא שאלה, וכל זמן שרוצה שיקיף לו לזמן מרובה קורא אותו הלואה. עכ"ת.
<h2>דף קמח:</h2>
הלואת יום טוב לא ניתנה ליתבע בב"ד. אין ב"ד נזקקין לאותה הלואה לעולם. דאי ניתנה ליתבע אתי למיכתב. שיביא ראיותיו לבית דין. ניתנה ליתבע דאם כן נמנע משמחת יום טוב. שאינו מוצא שיתנו לו. דשקיל משכנתא. בשעת הלואת יום טוב, דלא ניתנה ליתבע ס"ל. תוספת. מיערם איערומי. לאחר יום טוב לוקח ממנו שום חפץ ומעכבו. פיסקא. מונה אדם את אורחיו. מי שעושה סעודה בשבת ורוצה לידע כמה אורחים וכמה פרפריות, מיני מעדנים, וכמה מנות יש לו. מפיו. על פה. אבל לא מן הכתב. אם כתבם מבעוד יום לא ימנה אותם מתוך הכתב.
<h2>דף קמט.</h2>
שמא ימחוק. שמא יקרא בשטרי הדיוטות. של מקח וממכר. דכתיב אכותל ומידלי. דהוא גבוה. ואפילו גבוה עשר קומות אסור שמא יטה את הנר. הכא נמי יש לחוש שמא ימחוק אפילו הוא גבוה. בדחייק מיחק על הכותל. דגודא בשטרא לא מיחלף. אם הוא חקוק בכותל אין לגזור שמא יעיין בשטרי הדיוטות. אין רואין במראה. באספקלריא, שרואה שם אם יש לו שיער מדולדל. מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלין, שלא נתלשו מן הראש לגמרי, והוי תולדה דגוזז. תוספת. של מתכת. שאינו צריך להביא מספריים, שהיא עצמה מגלחת שיער. אבל אינה של מתכת. בעוד שילך להביא המספריים מידכר שהוא שבת. עכ"ת. כתב המהלך תחת הצורה. מצייר צורת חיות ובהמות וכותב למטה זו היא צורת פלונית. דיוקניות. צורות בני אדם, כגון מעשה גלית. ומציירין בכותל וכותבין למטה כך וכך הוא. אל תפנו אל האלילים. אל תפנו אל מדעתכם. הצורות שאתם מציירים מדעתכם. ולישנא דאלילים דייק. דאי בנעשו לשם עבודה זרה לימא "אלהים אחרים".
פיסקא. מפיס אדם עם בניו. מטיל פייס, גורל למי יגיע כל מנה ומנה. ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה וקטנה. שיהא האחד זוכה בגדולה והאחר זוכה בקטנה, דנראה כמשחק בקוביא. ודוקא עם בניו מותר להפיס, שהכל שלו. אבל עם אחר לא. וטעמא כדרב יהודה. מקפידין. שאינם מוחלים ומוותרים זה לזה. ועוברים משום מדה ומשום משקל. ואסור משום מעשה חול ומשום לווין ביום טוב. דאתו למימר "כבר קבלת היום מנה גדולה, ואני רוצה כנגדה יום אחר", ואתי למיכתב. ואנן תנן ובלבד שלא יאמר לו הלויני. וכדברי הלל. דאמר לא תלוה אשה ככרות לחברתה, שמא יוקרו חטים. גם במנות יש לחוש, הואיל ומקפידים ואינם מוותרים זה לזה יש לחוש לכל הני. מטילין חלשים. גורלות. על הקדשים ביום טוב. כי היכי דלא ליתי לאינצויי. אבל לא על המנות. של חול, שהיה לו לחלק מאתמול.
<h2>דף קנ:</h2>
ושל מה בכך. כגון [חשבונות] שהיו לצורך ועברו. כגון דאמר "כך הוצאתי בבית זה". אי איכא אגרא דאגירי גביה. עדיין השכירים לא קיבלו שכירותם, והוו כחשבונות הצריכים. ונמלך עליה לגודרה. הרהר בלבו. תוספת. צלף. אילן בעל ענפים הרבה ושלשה מיני אוכל יש בפירותיהם, אביונות וקפריסין ולולבין. קפר"א בלעז. ומפני שחשב לגודרה בשבת נמנע ולא גדרה לעולם. עכ"ת.
שאם יש בורגנין. בתים העשויים מערבה קלופה [ויש] משבעים לשבעים אמה מזה לזה. הולך. שם אפילו בשבת. שהכל חשוב כעיר אחת, והעיר חשובה כארבע אמות. לפיכך מותר לומר "למקום פלוני אני הולך למחר". ולא יאמר "על ענין כך וכך". אע"ג דדעתו ללכת לשמור שם מותר, דהרהור בעלמא הוי. פיסקא. אין מחשיכין על התחום. לקרב עצמו לסוף התחום ולהחשיך שם שיהא קרוב למקום פועלים או לפרדס להביא פירות. דכל דבר שאסור לעשות בשבת אסור להחשיך עליו. אבל מחשיך לשמור. דאמר מר, ביומא [ע"ז ע"ב], שומרי פירות עוברים עד צוארם במים ואינם חוששים. וכיון דמחשיך לשמור לערב, מביא פירות בידו. כלל אמר אבא שאול. לאיתויי דבר אחר כיוצא בזה, דמותר לומר לחבירו "שמור לי פרות שבתחומך, ואני פירות שבתחומי". ואע"ג דלא אבדיל. בתמיה, מביא פירות בידו. בין הגיתות שנו. בשעת הגיתות, דאיכא כוס, דאמרינן בפסחים סוחט אדם אשכול ענבים ואומר עליו קידוש היום. המבדיל בין קדש לחול. רש"י פירש אם אמר המבדיל בין קדש לחול ואינו מזכיר שם ומלכות, להיכירא הוא כדי ללוות את המלך. ואפכינן סילתי, מבקעין עצים .
<h2>דף קנא.</h2>
קורא לה והיא באה. ואע"ג דבאה חוץ לתחומה, כיון שאינו מושכה הוא בידים שרי. וכגון שהוא מותר ללכת שם, דהיא בתחומו. ואפילו הכי לא ימשכנה הוא. ומחשיכין על התחום על עסקי כלה וכו'. כמו שהוא מותר לומר לו בשבת לך למקום פלוני מפני מצות הכלה והמת, מותר נמי להחשיך עליו. סכום מקח. הבא בכך וכך. לשמור פרה אדומה. לשמור התינוק שהיה עוסק בפרה אדומה. ואמותיהם עומדות בחצרות ע"ג [סלע], כדי שלא יטמאו בקבר התהום. והיו מתגדלים שם עד שיהיו בני שמונה, כדאיתא בפרה [פ"ג ע"ב]. לשמור הזרעים. לשמור עומר ושתי הלחם. אם היה שכיר חודש מותר. בשכר שבת בהבלעה. אחריותו עליו. אחריות שבת עליו. ששומר שכר חייב בגנבה ואבידה. כולה הא שמעתא בפרק הזהב. [ב"מ נ"ח ע"א].
פיסקא. גוי שהביא חלילים. מנהג היה להם לספוד בחלילין. לא יספוד בהן ישראל. לעולם. אא"כ באו ממקום קרוב. אבל אם לא ידעו אם באו ממקום קרוב או ממקום רחוק אל יספוד בהן מיד אלא ימתין בכדי שיבואו מחוץ לתחום ואחר כך יספוד בהן כדין כל דבר שעושה הגוי בשבת לצורך ישראל. עד כאן תוספת. עשו לו ארון. בשביל גוי. יקבר בו ישראל. מיד במוצאי שבת, אם בשביל ישראל. נעשה הקבר. לא יקבר בו עולמית. וקנס הוא. ובגמרא פריך וימתין בכדי שיעשו. ומשני כגון שהארון והקבר עומד באסרטיא דמפורסם הדבר שבשביל ישראל נעשה, ולא אמרינן ימתין בכדי שיעשה כשאר מלאכות הנעשות ע"י גוי. ורש"י מפרש דארישא קאי, וקפריך וימתין בכדי שיעשו, ולמה יקבר בו מיד, ומשני מ"ט יקבר בו ישראל מיד, בעומד באסרטיא ואין דרך ישראל ליקבר באסרטיא, דודאי לא בשביל ישראל נעשה, והארון עומד על קברו. לפיכך יקבר בו מיד. מקום קרוב ממש. כלומר שבאו בהשכמה ואין לחוש שמא חוץ לחומה הביאן. חיישינן שמא מחוץ לחומה לנו. אע"ג דבאו בהשכמה, בלילה הביאן חוץ לחומה. ורש"י פירש מקום קרוב, שידוע בבירור שממקום קרוב באו, שראינום בביתו. חיישינן שמא מחוץ לחומה לנו. אפילו באו מחוץ לעיר אנו תולים להיתר ואומרים שמא בתוך התחום לנו ערב שבת. וסופדין בהן למוצאי שבת מיד. אע"פ שלא ראינום בביתו יש להתיר שמא חוץ לתחום לנו. ולהקל בא. ודייקא מתניתין כותיה. מדקאמר מחצה על מחצה ימתין בכדי שיחממו חמין. וספיקא לחומרא. ולפירוש רש"י תניא כותיה, מדרבי יהודה דאמר באמבטי קטנה אם יש בו רשות רוחץ בו מיד. רשות. פירוש ממשלה. שיש לו עשרה עבדים. שיש לתלות ולומר אחר חשיכה הוחמה על ידי עבדים וקומקומים הרבה. לא יטייל אדם לתוך שדהו לידע מה היא צריכה. נהי דמותר להרהר, אם היה עומד שם ולא הלך תחילה לכך. אבל ללכת לכתחלה אסור.
פיסקא. עושין כל צרכי המת. אע"ג דאסור לטלטוליה. סכין ומדיחין אותו. ולא גזרינן שמא יזיז בו אבר, שמא יגביה ידו או רגלו או ריסי עיניו. ושומטין את הכר מתחתיו. שלא נעשה בסיס לדבר האסור, שעדיין לא מת בין השמשות. בשביל שימתין. ולא יסריח. פירוש אחר, בשביל שימתין, לפי שהחול מלוחלח, כדאמרינן בפרק לא יחפור [ב"ב י"ח ע"א] [משום] מתונתא. קושרין את הלחי. של מת, שהיה פיו פותח והולך. לא שיעלה. ללחי העליון לסגור הפה. שאינו קושר בחוזק, שמא יזיז בו אבר. אלא שלא תוסיף. לפתוח. לא שתעלה. לדחוק את השבר. אלא שלא תוסיף. לשבר יותר. אין מאמצין את המת [בשבת]. מפני שמזיז ריסי עיניו. ה"ז שופך דמים. פירש רש"י שגורם לו מיתה ונראה כמקרב מיתתו. כלי מיקר. כגון כלי זכוכית וכלי חרס. ופוקקין את נקביו. של חוטמו, שלא יכנס בהם הרוח ויתנפח. ואף שלמה אמר בחכמתו. שכרסו של מת נופחת ונבקעת. ירתק. לשון ינתק. חוט השדרה. לבן הוא. זו אמה. לפי שמטיל שכבת זרע. גולת. לשון מעין, שממנו נובע שכבת זרע. הגלגל. לשון גלל. טולך מה שנתת לי. כלומר מה שהיית משתדל בהנאת אכילה למלאות כרסו. מחללין עליו את השבת. אם הוצרך לרפואה. אריא אבי תרי לא נפיל. אינו מזיק לשני בני אדם יחד. נמשל כבהמות. שהיה רשע, ודמה לבהמה. נדמה. נחלף לה. עד שאתה מוצא. אנשים מהוגנים ליתן [להם]. ומצוי לך. הממון. שלא תיענש ותפסיד. ועודן בידך. בעוד שהממון ברשותך שעודך בחיים. הדורי בפיתחא. זילזול גדול לחזר על הפתחים לא תהדר.
<h2>דף קנג.</h2>
מהספדו של אדם ניכר. אם הוא אדם כשר, בוכין עליו ומורידין דמעות. תוספת. אחים [לי] בהספדא דהתם קאימנא. בשעת מיתתי התאמץ והתחזק בהספד [כדי] שיתחממו ויכמרו רחמי העומדים שם ויבכו. דהתם קאימנא. בשעת ההספד, ואשמע איך תתחמם. אלמא איצטריך ליה לרב לאזהוריה אהספדא דיליה. וכיון דגברא רבה הוא ובן העה"ב, למה לי לאזהוריה, הא אמרינן מהספדו ניכר. עד כאן תוספת. דחממו ליה וחיים. לעולם חימום בעי, שאין בני אדם נכמרין על זקן כל כך. מיהו לאדם חסיד כי מחממו בהספידא (אם) בוכים קרוביו או תלמידיו והעם בוכים עמו. מסתאיי. די לי. ואזניך תשמענה דבר. לפי מה שיאמרו בני אדם עליו, אם טוב אם רע. בגדיך לבנים, נשמתך טהורה ונקיה לפני הקב"ה.
מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי. מבעוד יום. לחצר החיצונה. מקום שיוכל לטלטל כליו. מ"ט שרו ליה רבנן ליתן כיסו לנכרי. והא שלוחו הוא שלא קיצץ לו דמים מבעוד יום, ואדעתיה דישראל עביד. אין אדם מעמיד עצמו על ממונו. שלא יציל, ויש לחוש שמא יוליכנו בידו. דוקא כיסו. דטריח ליה יתן לנכרי. אבל מציאה. דלא טריח בה, אי לא שרית ליה ליתנה לנכרי לא אתי לאיתוייה. חמור אתה מצווה על שביתתו. דכתיב [שמות כ"ג] למען ינוח שורך וחמורך. לחרש לא יהיב ליה. דיש לו דעת מעט.
<h2>דף קנג:</h2>
לא רצו חכמים לגלותה. שמא יטלטלנה ארבע אמות ברשות הרבים. וטילטול הכיס עם המעות התירו לו אע"פ שהוא כאבן, שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. והלא מחמר. ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך, איזו היא מלאכה שנעשית על ידו ועל ידי בהמתו ההולך לאחר בהמה טעונה. כשהיא מהלכת. ולא הויא עקירה לאחר שנחה להטיל מים. חבילתו. משאו, מונחת לו מבעוד יום. רץ תחתיה. תחת המשאוי, שלא ינוח, ואין עקירה לאיסור. אבל קליל קליל לא. ללכת בנחת. שמא ינוח לפוש ועקירתו עקירה. כי מטי. לפתח ביתו. כלאחר יד. שלא כדרך זריקה אלא מכתיפו ולאחריו. כתב ה"ר ישעיה, שלא נקרא מחמר אלא להוליכה בשבת, אבל אם הטעינה מבעוד יום אדעתא להוליכה כל היום שלא להוליכה בשבת, וקדש עליו היום, אין זה מחמר שאסרה תורה. לפיכך כיס שמניח עליה להוליכה בשבת כשהיא מהלכת, מניחו עליה. ואם היתה טעונה משאוי וסבור הוא שלא תחשך אין כאן מחמר.
<h2>דף קנד:</h2>
פיסקא. היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית. כגון קרני דאומני דמאיסי, שאין ראוי לשתות בהן. בשליפי זוטרי. משואות קטנות. מהא שמעינן דלית הילכתא כרבי יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת. וקשה לי, דהא רב הונא סבירא ליה כרבי יצחק בפרק כירה [מ"ג ע"ב] [דאמרינן התם] אמר להו רב ששת קומו אמרו ליה לרבי יצחק כבר תירגמה רב הונא לשמעתיך בבבל שאמר רב הונא עושין מחיצה למת בשביל חי ואין עושין מחיצה למת בשביל מת. ונראה לי דבעלמא סבירא ליה לרב הונא כרבי יצחק. והכא שאני, משום צער בעלי חיים התירו. ולית הילכתא כרבי יצחק, דאיתותיב בפרק כירה [מ"ג ע"א]. ואשינויי לא סמכינן. ועוד דרב חסדא לא סבירא ליה כותיה. וטעמא משום ביטול כלי מהיכנו אמר רב חסדא בפרק כירה [מ"ב ע"ב]. שליף. משאוי של תבואה. מכניס ראשו תחתיה. וטילטול מן הצד הוא. משפשף לבריה. מחככו ע"ג החמור ומשתעשע בו. והא משתמש בבעלי חיים. ותנן [ביצה ל"ו ע"א] אין רוכבין ע"ג בהמה. צדדין נינהו. שאינו מרכיבו עליו, אלא נשען על צידי גבו. תוספת. צידי צדדין. אם היה שום דבר מוטל על צידי הבהמה, והוא נשען ומשתמש באותו דבר. עד כאן תוספת.
<h2>דף קנה.</h2>
פיסקא. מתירין פקיעי עמיר. קשים של שיבולים אגודים, מתירין אותן שיהיו נוחין לבהמה. ומפספסין. מפזרין לפניה עשבים, ויפין לה לאוכלן, שכשהן דחוקין מחממות וקצה בהן. פקיעין תרין. יש לאותן (חבילין) [שיבולין] שני קשרים בראשיהם. זרין תלתא. שלשה קשרים, שני קשרים בשני ראשיהם ואחד באמצען. זרין. מעמיר קשין של שיבולין. כיפי דארזי. ענפים לחים וראויים למאכל בהמה, ומארז הן. וה"ק מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה. שיש לה שני קשרים, דלאו אוכלא הוא, ומתירו לשוויה אוכלא. ומשום צער בעלי חיים שרו ליה רבנן. אבל פספוסי. דסגי ליה בהתרה לא, דמיטרח באוכלא הוא. ומשום תענוג הוא, שהרי כבר הוא אוכל. וכיפין מפספסינן. דשווייה אוכלא, דאי לאו הכי לא חזיא לבהמה. דקשין הן לאכילה. ואפילו פספוסי שוויי אוכלא הוא. אבל לא את הזירין. עונה [קאי] על הפיספוס שאע"פ שהם קשורים בשלשה קשרים לא [התירו] לפספס, כדאמרינן בכיפין. אלא להתיר שלשה קשרים כפקיעין, דשווייה אוכלא הוא התרה לבד. אבל פיספוס מיטרח באוכלא הוא. אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין. תוספת. אין מחתכין עשב של תבואה, והיא אספסתא. משום טירחא דלא צריך הוא. רבי יהודה מתיר בחרובין לדקה. דשוויי אוכלא הוא לגבי בהמה דקה.
<h2>דף קנה:</h2>
פיסקא. אין אובסין. להאכיל אותו הרבה. ועל כרחו תוחבו בגרונו. ולשון אובסין, עושין לו אבוס בתוך מעיו. ולא דורסין. דורס לה בתוך גרונה שעורים ומיהו לא כל כך כמו אובסין. אין ממרין ואין מלעיטין. מפרש לקמן. מהלקטין ומלקיטין. מפרש לקמן. נותן מים ע"ג מורסן. דלאו בר גיבול הוא, והוא דמשני. אין נותנין מים לפני דבורים. שאין מזונותיהן עליך, שהולכות בשדה. דורסיות. על שם מקומם. ויש מפרשים על שם הורדוס, שהוא גידלן תחילה בבתים. תוספת. פוקס את פיה. נותן חכה לתוך פיה שלא תוכל לסגור פיה. כרשינין ומים בבת אחת וכו'. והמים מבליעים את הכרשינין לתוך בית הבליעה בעל כרחה. מאכילה מעומד. ונותן לתוך פיה, וכל זמן שאינו מרביצה יכולה להחזיר. חזיר. אין מזונותיו עליך, דארור אדם המגדל חזירים [סוטה מ"ט ע"ב]. עד כאן תוספת. אין גובלין את הקלי. והוא קמח קליות. תוספת. קמח של תבואה שנתייבשה כשהיא קליות בתנור. ואותו קמח מתוק לעולם, ועושין ממנו שתיתא, משמן ומים ומלח, שמערבין בו. עכ"ת. ר' יוסי מתיר. כי היכי דשרי במורסן, דלאו בר גיבול הוא.
<h2>דף קנו.</h2>
שבוחשין את השתית. בתרווד, דהיינו גובלין קמח קליות. ואפילו ר' מודה [בזה], שלישתו רכה. אבל בעבה לא שרי לדברי רבי. ולרבי יוסי ב"ר יהודה שרי. דבהא פליגי. ושותים זיתום המצרי. דבלאו רפואה נמי משקה הוא, ותנן [ק"ט ע"ב] כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין הוא שותה. דבי נשא. שומר בהמות אביו. בטש ביה. הכהו. ולא מספין. לא מאכילין. ודלא לקט בלישניה. שהוא קטן הרבה, שאינו מלומד לאכול עדיין. והא דאמרינן לעיל מותר לגבל, דמשני. מהו לפרק. השעורים מתוך כלי של בהמה זו לתוך כלי של חברתה. וה"ר ישעיה פירש, מהו לפרק, אם המורסן מגובל מאתמול, מהו לפרקו לכלי אחר, לתת לפני הבהמה. א"ל מותר. ולא אמרינן שהוא מתגבל יותר, דכולי האי לא אסר רבי. גם כתב ורבי דאסר לגבל, לטעמיה דאסר בנתינת מים. אבל רבי יוסי בר' יהודה שרי על ידי שינוי, כדאמרינן לעיל. וכבר פסקינן הילכתא כרבי יוסי ב"ר יהודה. חדא מקמי חדא. אחת שרגילין לתת לפני בהמה מותר ליתן לפני חברתה. וכן תרתי. לפני שתי בהמות האוכלות באבוס אחד נותנין לפני שתי בהמות אחרות. אבל תלתא קמי תרתין. וכל שכן תרתי קמי חדא, כיון דבחול לא יהיב לה כי האי [גונא] הוי טירחא דלא צריך. אפילו כור ואפילו כוריים. מותר ליתן לפני בהמה אחת.
<h2>דף קנו:</h2>
פיסקא. מחתכין את הדלועין לפני הבהמה. שנתלשו מבעוד יום, אע"ג דלאו לבהמה קיימי מבעוד יום אלא לאדם. ואת הנבלה לפני הכלבים. שנתנבלה היום, ובין השמשות היתה עומדת לאדם. ואפילו הכי מחתכין. וסתם מתניתין רבי שמעון היא דלית ליה מוקצה. לפי שאינה מן המוכן. כגון שלא נתנבלה מבערב, הויא מוקצה, דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. מדכרכי דזוגי. מחצלות שנכרכו זוגות זוגות, והן מוקצה לסחורה. מוקצה מחמת מיאוס. הקצהו מדעתו על שהיא מאוסה בנגיעתה. מחמת איסור. הנר הדולק בין השמשות, ויש לחוש שמא יכבנו, על כן הקצה דעתו ממנו. חוץ מן המסר הגדול. מגירה גדולה שמנסרין בה את הקורות, וקפיד [עליה] שמא תיפגם.
<h2>דף קנז.</h2>
ופוקקין את המאור. כרבנן דאמרי [קכ"ה ע"ב] וחכ"א בין כך ובין כך פוקקין בו. גבי פקק חלון בין קשור בין אינו קשור והוא מתוקן. דתוספת אהל ארעי הוא. ומודדין. את המקוה, אם יש במקוה ארבעים סאה. והוא אמה על אמה ברום שלש אמות. ואת המטלית. אם יש בו שלש אצבעות הראוי לטומאת מגע. למדרס שלשה על שלשה טפחים. (כמו) [כגון] שהיתה טמאה ונגעה בטהרות. ופקקו את המאור בטפיח. תוספת בגמרא מפרש הילקטי קטנה היתה בין שני בתים, וגיגית סדוקה מונחת על גבן. ופירש רש"י שביל קטן בין שני בתים, וגיגית סדוקה מונחת על גבן, והמת מוטל בהילקטי תחת הגיגית כנגד הסדק. ולפני מות המת פקקו את המאור בטפיח, שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח, ונמצא המת מוטל באהל שאין לה מקום לצאת דרך מעלה. עד כאן תוספת. וחור שהיה בין הבית שהמת עומד בו [פתוח] לבית אחר, ופקקוהו בטפיח, כלי חרס, כדי שלא תיכנס הטומאה לבית אחר. וגבו היה מאותו צד שהמת בו. לפי שאין כלי חרס מטמא ממנו. דאילו מאוירו טמא ואין כלי טמא חוצץ. ופקקוהו קודם שמת המת. וקשרו את המקידה. שהיא רחבה טפח. בגמי. קשרו את כלי חרס לידע אם תיכנס בסדק הגיגית טפח. שאם יש בו טפח לא היתה נכנסת דרך שם לבתים הסמוכים לו. ודוקא בגמי לח, דראוי למאכל בהמה ולא מבטל ליה להיות קשר של קיימא. ומדבריהם למדנו שפוקקין. גבי פקק החלון. ומודדין. מדידה של מצוה להורות בה איסור והיתר, מדמדדו בגיגית אם יש בסדק טפח. וקושרין. קשר שאינו של קיימא מדקשרו את המקידה בגמי.
פיסקא. מפירין נדרים. בעל לאשתו. ושואלין לנדרים. לחכם. לצורך השבת. כגון שנדר שלא יאכל בשבת. שלא לצורך השבת. שנדר שלא לאכול למחר. אלמא הפרת נדרים מעת לעת. כי קתני לצורך, אשאלה לחכם קאי, אבל הפרת נדרים בין לצורך בין שלא לצורך. אלמא הפרת נדרים כל היום. ואם [לא יפר] עכשיו, שוב אינו יכול להפר. היכא דנדרה שלא לפני בעלה. בנדרי עינוי נפש. כשלא היה פנאי. לנודר לישאל על נדרו מבעוד יום. הואיל ואיכא היכירא. דאפילו מעומד ואפילו בקרובים ואפילו בלילה, לא מיחזי כדינא. דאילו בדינא אסור בקרובים, כדאיתא בסנהדרין פ"ג [ל"ד ע"ב]. ואסור בעמידה, דכתיב [שמות י"ח] וישב משה לשפוט את העם ואפילו בלילה, דכתיב [שם] ושפטו את העם בכל עת. ומיהו אוקימנא בסנהדרין [ל"ד ע"ב] בגמר דין, אבל בתחילת דין ביום אין, בלילה לא. והפרת נדרים גמר דין הוא.
<h2>דף קנז:</h2>
באמנא דמיא. בכלי של מים. וקא משח. מודד. מתעסק אנא. שלא לצורך, ואין כאן איסור.
